קונגלומרט // איל חלפון } כנרת זמורה דביר } 208 עמ'
במרכז 'קונגלומרט' יש שלושה סלעים, שלושה גברים בגיל העמידה, ומדבר אחד. הבחירה בסלעים כאלמנט מחולל ברומן היא בחירה אמיצה, שמסחררת את הראש מרוב אפשרויות. גם הבחירה במדבר היא בחירה מעניינת, המדבר כאקס-טריטוריה, כמרחב פראי ומסתורי, המדבר כמקום שהשינויים בו ביחס להיסטוריה הקרובה והעתיקה הם מזעריים. "זמן המדבר" אינו דומה לזמן העיר המשתנה תדיר, הקרבה אל נוף בראשית, אל האנשים ואל בעלי החיים שחיו במדבר לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. כל אלה מייצרים תודעה אחרת, מופשטת יותר, מיסטית, שבאה לידי ביטוי גיאולוגי בסלעים, ליטרלי.
שלושת הגיבורים של הרומן, אברהם יצחק ויעקב (כן, כן, עד כדי כך) נתקלים, מחפשים, מגלים סלעים שמשנים את מסלול חייהם, כל אחד בתורו, כל אחד והסיבה שלו לכונן מערכת יחסים עם סלע. המפגש עם הסלע הוא השעון המעורר שלהם, שמוביל כל אחד למסע הגיבור שלו בסיפור.
כאמור, מערכת יחסים עם הטבע בכלל ועם סלעים בפרט פותחת אין-ספור אפשרויות סגנוניות, אבל חלפון בוחר בדרך הפחות-מעניינת לדעתי והיא האפשרות הפסיכולוגית. לפי הגישה הזו, הסלעים הם אינסטרומנט הסולל את הדרך לריפוי, להבנה, להשלמה עם הקיים, עם הפצע המפעם בשלושת הגיבורים. הסלע "עוזר" לגיבור להבין את מקומו בעולם, מניע אותו לפעולה בחייו הפרטיים, ולכן הם אינם מעניינים כשלעצמם — על אף שהם מאוד מעניינים — אלא רק בזיקה שלהם אל נפשו המיוסרת של הגיבור.
ככלל, המסגור הפסיכולוגי של הרומן עובד כחרב פיפיות. מצד אחד, כל הרובריקות מתמלאות בזו אחר זו: הפצע, מערכות היחסים השבריריות, העבר ששב ורודף, החלום ושברו, יחסי אבות ובנים, יחסי גברים ונשים, שכול, חזרה בתשובה, בגרות מול נעורים — על כל אלה עובר חלפון ביעף, מסמן וי וממשיך הלאה. ומצד שני, הרובריקות מתמלאות אך לב הרומן נותר ריק, מרחף על פני השטח ואינו מעמיק אל מחוזות מעניינים יותר. חלפון בוחר להישאר במובן מאליו. כמובן, אין שום דבר רע בבנאליה, כמה מהרומנים המעולים ביותר הם בנאליים. אבל העניין הוא הטיפול הספרותי בחומרים האלה. רוצה לומר, לך אל המדבר, תעמיק בו וגלה את צפונותיו, אל תישאר במערכת סימנים מוכרת לעייפה.
הפסיכולוגיה היא לא רק המסגור והמבנה של הסיפור, אלא גם השפה והשימוש בה. אולי כדאי לומר את המובן מאליו שאינו מובן כלל, שספרות היא התרחשות של שפה, של סגנון, של קצב, ולא של העברת מידע בצורה הטובה והיעילה ביותר. דוגמה להעברת מידע: "מרכיב חיוני בייצור מדשני אדמה בחקלאות מתועשת, חומרים משמרים בתעשיית המזון, מאריכי חיי מדף של מזון מעובד, חלק בלתי נפרד ממדף החומוס והסלטים בכל סניף של רמי לוי או בכל סופר אחר. אחרי כמעט חמש שנות חציבה וכרייה אינטנסיביות, עתודות הזרחה באתרי נוב4 ו-נוב5 הלכו והידלדלו".
מה בעצם קורה בספר הזה? על מה הוא? כלומר מעבר לאירוע, מסע, קתרזיס. עמדת המספר היא בחירה לא נבונה במקרה זה כי היא מוותרת על הצורך להעביר את המידע דרך התודעה של הדמויות והולכת למחוזות קלים מדי, המספר יודע הכל, על כולם, על גיבוריו, ועל דמויות המשנה, על חייהם, רצונותיהם הכמוסים, על היחסים הנסתרים ביניהם, התשוקות שלהם ואפילו על דברים שהם עצמם אינם יודעים על עצמם. התשוקה של המספר להסביר הכל, כולל את הדימויים של עצמו ואת המסרים של הספר אינה מובנת לי. "ה'ממותה' שבקעה מלב האדמה בנחל נוב נועדה להזכיר למסילתי באופן אישי שיש מחיר לפגיעה בטבע. לא בשתיקה ובהרכנת ראש תתקבל ביזת משאבי כדור הארץ".
אולי זה המקום לומר שדימוי שואף אל הדיוק ולא אל הסתמי, ולכן הנוף לא יכול להיות "קולנועי" כי זה לא אומר לקורא דבר, וגם לא "בראשיתי" (משפט אחד אחר כך), שוב, מאותה סיבה.
בסוף הספר התודעה של הסופר הופכת להיות קולנועית, ליטרלי, כשהוא מבקש מהקורא להביט לכל מיני מקומות ולגלות את ההתרה של הסיפורים שאיכשהו משתלבים יחדיו לתוך סצנה אחת. בנוסף, כל הקצוות נקשרים בצורה מהירה וחפוזה, שוב המספר-יודע-כל מספר לנו על מה שקרה. ראוי לשאול, בנוגע לספר הזה, מה מותר הספרות מהתסריט? זו שאלה שלכל הפחות ראויה לדיון פנימי בעת כתיבת ספר, בוודאי בעידן הסדרות האפיות. וגם רצוי למצוא תשובה טובה שתתגלה במהלך הקריאה. •
ראוי לשאול, בנוגע לספר הזה, מה מותר הספרות מהתסריט? זו שאלה שלכל הפחות ראויה לדיון פנימי בעת כתיבת ספר, בוודאי בעידן הסדרות האפיות
