לפעילות גופנית אירובית כגון ריצה, הליכה, רכיבה על אופניים או שחייה יש חשיבות רבה בכל הנוגע לשמירה על בריאות הגוף ולמניעת תהליכי הזדקנות. מחקרים הוכיחו שפעילות סדירה מפחיתה בעד 50 אחוז את הסיכוי לתחלואה במחלות שונות. בנוסף, פעילות אירובית משפרת את תפקוד רוב מערכות הגוף שמעורבות ישירות במאמץ – הלב, הריאות, השרירים, כלי הדם ועוד. היא גם משפרת את פרופיל גורמי הסיכון: מפחיתה את רמות השומנים והסוכר הדם, מעלה את הכולסטרול הטוב ומפחיתה משמעותית את התהליכים הדלקתיים בגוף. כל אלה ביחד משפיעים על בריאותנו יותר מכל תרופה אחרת.
אך למרות הסטטיסטיקה המרשימה הזאת, חלק גדול מהאנשים עדיין אינם עוסקים בקביעות בפעילות גופנית כי הם אינם משוכנעים או מרגישים באופן אישי את הערך הבריאותי שלה. אולי זה מה שישכנע אותם: מתברר שההשפעה המכרעת של הפעילות על המצב הגופני נובעת מכך שהיא משפרת גם את בריאות האיברים שכלל אינם נוטלים חלק פעיל בתהליך האימון.
דוגמה לכך, שהתגלתה במחקרים, היא ההשפעה של הפעילות על שיעורי הופעת הקטרקט בעדשת העין. תהליך הופעת הקטרקט בעדשה מתרחש עם הגיל באופן טבעי. הוא גורם לכך שבמהלך השנים עדשת העין הולכת ומאבדת את שקיפותה והופכת לעכורה. התופעה מתאפיינת בירידה בחדות הראייה, מה שמוביל לכך שעצמים נראים לנו מטושטשים. מכיוון שמדובר בתהליך ניווני שמתקדם עם הגיל, שכיחות הקטרקט גבוהה מאוד: 42 אחוז מהאנשים בגילים 52 עד 65 יסבלו מסימפטומים שונים בדרגות חומרה שונות. מגיל 70 והלאה, כ-60 אחוז מכלל האוכלוסייה יסבלו מקטרקט ברמת חומרה שתדרוש התערבות תרופתית או ניתוחית.
למרות שעדשת העין והעין עצמה אינן משתתפות במאמץ הגופני במהלך אימונים, בסדרת מחקרים שהתפרסמו לאחרונה התברר, באופן מפתיע, שפעילות גופנית סדירה הפחיתה באופן משמעותי את הסיכון להופעת הקטרקט עם הגיל. כך, לדוגמה, במחקר שהתפרסם בכתב העת Journal of sport science and exercise נבדקו כ-45 אלף איש אשר עסקו באופן קבוע בהליכה או בריצה. מחבר המחקר, פרופ' פול ויליאמס מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, מצא שיש קשר ישיר בין היקף הפעילות הגופנית ועוצמתה לבין הסיכוי להופעת הקטרקט. לפי ממצאי המחקר שלו, הסיכוי של אנשים פעילים לסבול מהבעיה קטן ב-30 עד 40 אחוז. הקשר שנתגלה היה הדוק: במעקב שנערך בקרב רצים חובבנים נמצא כי ככל שזמן הריצה שלהם למרחק עשרה קילומטר היה מהיר יותר, דבר שמשקף את כושרם הגופני, כך שיעורי הקטרקט שנמצאו אצלם היו נמוכים יותר.
מחקרים קודמים, שנערכו על קבוצות קטנות יותר של נבדקים, מצאו שהסיכוי לסבול מקטרקט בעדשת העין גבוה יותר פי ארבעה עד שבעה בקרב אנשים שלא מתאמנים לעומת אלה שכן.
תוצאות מחקרים אלה משמעותיות מאוד, לאו דווקא בהיבט של מניעת הקטרקט – תופעה לא מסוכנת שרק פוגעת באיכות חייהם של המטופלים והטיפול הניתוחי בה די פשוט, הודות להתפתחות הטכנולוגיה בשנים האחרונות. הדבר החשוב הוא שמדובר בהוכחה להשפעה המטבולית של הפעילות גם על איברים שעד כה לא היה ידוע כי מצבם משתפר כתוצאה מהמאמץ. ניתן לומר שמצב עדשת העין משקף למעשה את המצב המטבולי הטבעי של הגוף כולו, שכן ההשפעה של הפעילות הגופנית במחקרים בודדה מגורמים אחרים העלולים להשפיע על השכיחות של קטרקט כגון עישון, השמנת יתר, סוכרת, ואף גורמים פחות משמעותיים כגון מרכיבי התזונה, אכילת פירות ועוד.
למה זה קורה? מתברר שלפעילות הגופנית יש השפעה ייחודית משלה. ישנם מספר מנגנונים שדרכם משפיעה הפעילות הגופנית על התהליכים המטבוליים בגוף. האחד הוא "אנטי-חמצוני" – עיכוב של יצירת רדיקלים חופשיים, אשר נוצרים באופן קבע בתהליכים ביולוגיים שונים בגוף. לאורך זמן, מולקולות אלה פוגעות בקרומי תאי הגוף וגורמות להרס מוגבר שלהם ולפגיעה בתאים עצמם; המנגנון השני הוא ההשפעה האנטי-דלקתית. פעילות גופנית מפחיתה את תהליכי הדלקת בגוף ומדכאת את הפעילות הכרונית של תאי הדלקת, אשר למעשה פוגעים בתפקוד התקין של הרקמות; בנוסף, ירידה ברמות האינסולין, הסוכר והשומנים בדם שנגרמת כתוצאה מהפעילות, יוצרת סביבה ביולוגית טבעית בריאה יותר לרקמות הגוף.
גם לגבי היקף הפעילות הדרוש יש בשורות מעודדות: למרות שכפי שצוין, כושר גופני טוב הוא מרכיב חשוב בהשפעה הבריאותית, הרי שמחקרים אחרונים מדווחים שהיקף הפעילות חשוב יותר מדרגת הקושי של המאמץ. לא נתגלה הבדל בהשפעה המניעתית בין אנשים שהתאמנו בריצה או בהליכה כל עוד הם הוציאו את אותה כמות אנרגיה. הסיבה: כאשר מדובר בהשפעה המטבולית, בניגוד להשפעה הישירה של הפעילות על מערכות הלב-ריאה והשרירים, אין חשיבות לעוצמת המאמץ, ולכן פעילות קלה מספיקה. מבחינה מעשית מדובר על אימון יומי של בין 40‑50 דקות הליכה. צאו לדרך.
הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט, מכון פיזיולייף בהרצליה לפיזיותרפיה, שיקום וכושר אישי (plife.co.il).
