בואו נתעכב כאן לרגע. בואו נעצור לעוד רגע או שניים על הרגע הזה. בואו לא נדפדף אותו.
זה רגע יקר ערך כל כך. אם כל רגעי וצילומי המלחמה האיומה הזו היו – והלוואי שהיו – רק אוסף קלפים בחוברת של ילדים, אין בכלל ספק שאתם מסתכלים כאן על הקלף השווה והנדיר ביותר. קלף שלא תחליפו בשום דבר.
1 צפייה בגלריה
(כל המדינה התאהבה בנועה ארגמני וחיכתה לחזרתה, ולרגע בו אבא יעקב יוכל לחבק אותה | צילום: זיו קורן)
יכלו אולי להיות עוד כמה עשרות קלפים כאלה. רק שמונה חטופים שוחררו עד כה במבצעים צבאיים. רק אחת מהן היא נועה ארגמני – סמל מובהק לזוועות 7 באוקטובר, בעקבות תיעוד חטיפתה על אופנוע, מבועתת, מושיטה יד לעבר בן זוגה אבינתן אור – ואז שוב, כשהיא מוקפת מחבלים עם שק על ראשה.
נועה ארגמני האבודה. הנשמטת מחייה, מישראל, בהילוך איטי מצמרר, מבלי שאיש יוכל להושיע.
וכעבור 246 ימים, כנגד כל הסיכויים, הישועה מגיעה. תחת אש כבדה, במחיר חייו של לוחם הימ"מ ארנון זמורה ז"ל, נועה מחולצת יחד עם החטופים הנוספים אלמוג מאיר ג'אן, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו. זוהי שבת שמשית, והבשורה המדהימה מתפשטת ברחבי הארץ במהירות שמקדימה בהרבה את ההודעה הרשמית; ארבעה חטופים חוזרים הביתה – נועה ביניהם!
זה אושר זמני, חיוני, טיפות מים בודדות לגוועים מצמא במדבר המלחמה המשתרע מ-7 באוקטובר ועד לאופק שסופו מי ישורנו. וקצת אחר כך מצולם הקלף הנדיר הזה: נועה המשוחררת פוגשת בבית החולים את אביה יעקב. אבא ובת שכבר הופרדו – מי לעולם החיים ומי לגיהינום שמתחת – והם שוב ביחד.
בעוד זמן קצר יירשם רגע משמעותי לא פחות, כשנועה תפגוש את אמה ליאורה, המאושפזת במצב קשה, ותספיק להיפרד ממנה.
תסתכלו עליה כאן; למרות החיוך המאושר, משהו עדיין לא תופס עד הסוף את הבלתי נתפס; את חזרתה בשלום. את סופו של הסיוט. תסתכלו על ידו הבוטחת של אבא האוחזת בכתפה ומצמידה אותה אליו בדרך האבהית והסמכותית ביותר האפשרית, כמי שמבקש לוודא שלעולם לא תילקח ממנו שוב.
התפאורה – ציוד בית החולים – מסגירה כי שום דבר עדיין אינו מונח לגמרי במקומו הנכון, עדיין לא בבית – אבל מאשררת שזה בדרך, שזה תכף, שעכשיו טוב.
וזה רגע מוצק ובו-זמנית שברירי, בעיקר בגלל נדירותו. כי לא יהיה בקרוב עוד אחד כזה. כי כל היש הזה מסמן את כל האין. את כל מי שעדיין אינם. את כל מי שאיבדו סיכוי. את כל מי שנותרו – או הופקרו, אם תעדיפו – מאחור. את כל מי שהם והוריהם עדיין רחוקים שנות חושך מרגע אחד כזה.
אבל כל המחשבות האלה יבואו תכף. כי ברגע זה, נועה ארגמני פשוט חזרה הביתה. לאבא.
