איתן דוידי לא רצה שנבוא אליו. בהתחלה ניסה להתחמק בכל מיני תירוצים לא משכנעים, אמר שהוא עסוק ואין לו זמן, שיש לו סידורים, שהתרנגולות שלו לא מרגישות טוב, ממש התאמץ להעביר את המסר שהוא לא רוצה שנבוא. רק כשהבין שהתירוצים שלו לא משכנעים הוא שלף את הקלף האחרון: "מסוכן פה מאוד, אף אחד לא מתקרב לכאן. אין פה אף גורם שייקח עליכם אחריות".
זה היה בסוף חודש מאי האחרון, כמעט שמונה חודשים אחרי פרוץ המלחמה. רק כשעמדנו בתוך אחד הלולים שלו במושב הבנו שאנחנו הראשונים להגיע לשם. שבכל החודשים הארוכים והמתישים של המלחמה הזו אף אחד לא הגיע למרגליות. לא פוליטיקאים, לא אנשי מס רכוש, לא עיתונאים. מושב מרגליות הופקר לגורלו ולא רק הוא, כל יישובי קו הגבול הופקרו.
1 צפייה בגלריה
(הלולן איתן דוידי לא מוכן לוותר על התרנגולות במושב מרגליות הסמוך לגבול לבנון | צילום: גיל נחושתן)
כשעמדנו שם באמצע הלול, דוידי עם ה-M16 תלוי על הצוואר וגילי הצלם מארגן תאורה, עוד לא הבנו לגמרי כמה גדולה הסכנה. אין שם אזעקות ואין התרעות רק זמזום של כטב"ם מתקרב. וכששמענו את הזמזום דוידי נתן קפיצה ואנחנו אחריו. רצנו אחוזי אימה לתפוס מחסה. ואז בדרך אתה מרים את הראש ורואה את המושב שנראה עזוב ומוזנח. יישוב שתושביו נטשוהו בבהלה. אופניים זרוקים על השביל מחוץ לבית, בריכת ילדים שהתפנצ'רה ונותרה על מה שהייתה מדשאה מטופחת ועתה היא שדה קוצים. זה היה ביקור עצוב במקום נטוש שנראה כמו יתר היישובים לאורך קו הגבול. יישובים שבהם נותרו בודדים, אנשי כיתות הכוננות וכמה סרבני פינוי עקשנים. יישובים שספגו פגיעות קשות, הרס של בתים ותשתיות. מטולה, קריית-שמונה, מנרה, שתולה, זרעית, הרשימה ארוכה. כל יישוב ברשימה הזו הוא אנדרטה של קלון להפקרה ולנטישת המדינה.
הדברים נכתבים אחרי חיסולו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה כשבאוויר מרחף ריח ניצחון משכר. קל עכשיו לשים בצד את כל הקשיים והצרות שחווינו. אבל גם ברגעי האופוריה הקטנים הללו צריך לזכור את דוידי ממרגליות ושאר האנשים שנותרו לבדם ביישובי הגבול במשך כל השנה הזו. את אלו שהמשיכו לעבוד בלולים, לעבד את מטעי הנשירים ואת כרמי הענבים. את אנשי כיתות הכוננות שנאבקו בשריפות לבדם, פעמים רבות כשרק מחבט שריפות עומד לרשותם. האנשים הללו שמרו לנו על הגבול תחת אש הפגזות שלא פסקו כמעט לרגע. הם האצבע בסכר, בלעדיהם הצפון היה נופל. ברגע ההוא בלול של דוידי כשרצנו לתפוס מחסה והיינו רק אנחנו שם, מרחק נגיעה מהגדר, זה היה ברור יותר מתמיד.
