המילים "ניצחון מוחלט" נזרקו הרבה לאוויר בשנה הזו. באולפני טלוויזיה, בפאנלים, ברשתות החברתיות, וגם נרקמו על כובע אחד, שישב על שולחן אחד, בטיסת כנף ציון של ראש הממשלה. המונח הזה - "ניצחון מוחלט" - מקפל בתוכו גם הוא את השבר הגדול שנפער בנו מאז 7 באוקטובר; את התפיסות השונות בחברה הישראלית שמאיימות לכלותה, או לפחות לשנות את פניה.
הרי איזה ניצחון יש במלחמה מתגלגלת, שבה אמהות ואבות משני צידי הגדר קוברים ילדות וילדים? בשנה איומה שבה ילדים, משני צידי הגדר, הופכים יתומים? ומהי המילה "מוחלט" אם לא עיוורון? אם לא הסטת מבט מהמשפחות השכולות, ממשפחות החטופים, מהעקורים, מהפליטים, מהשדות השרופים, מהפצועים, מהטראומה הלאומית, מהסכסוך הארוך, המדמם, שמותיר אחריו אדמה חרוכה? "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", כתב יהודה עמיחי, אבל כבר שנה שאנחנו מעדיפים לזמזם את "חרבו דרבו".
התמונה הזו היא האור שבקצה המנהרה, תרתי משמע: צילומם של פרננדו מרמן ולואיס הר שחולצו אחרי 129 ימים בשבי חמאס במבצע מורכב של שב"כ, ימ"מ, שייטת 13, חטיבה 7 של שריון ובסיוע אווירי של חיל האוויר. פריים אחד שלוכד הכל: את האיחוד המרגש עם המשפחה, עם אחותו של פרננדו ובת הזוג של לואיס, קלרה מרמן, שחזרה מהשבי במסגרת עסקת החטופים, את ההקלה העצומה, את החזרה הביתה. לבית ולאומה שמקדשת חיים. בית ואומה שנבנו על יסודות הרעות, הערבות ההדדית, המקום שבו קוראים לזרים מוחלטים "אחי". המדינה שבה יהודים מכל העולם מצאו בית. בית מטורלל, לא תמיד מתפקד, אבל כזה שאין שני לו.
הר ומרמן נחטפו מניר יצחק באותה שבת ארורה. הם זכו שוב לחבק את יקיריהם אחרי 129 ימים בגיהינום. אלה התמונות שהציבור הישראלי זקוק להן, ולא כי אין להן מחיר. לפעולות צבאיות יש מחירים, וגם לשחרור מחבלים. אך הציבור הישראלי, בניגוד לאויביו, מקדש את החיים. הדנ"א שלנו זוכר עד כמה החירות מקודשת, עד כמה היא אינה מובנת מאליה. אבותינו עזבו את חייהם מאחור והגיעו לכאן, למדינה שבה לא ייקחו עוד יהודים ממיטותיהם וינשלו אותם מאנושיותם. התמונה הזו של השניים עם המשפחה, שורדי שבי שהוחזרו על ידי מדינתם הביתה, מזכירה את מה שחשוב: לא מילים רקומות על כובעים. לא סיסמאות של פוליטיקאים. מעשים אמיצים שעושים צדק עם מי שהופקרו, שמשיבים בנים ובנות לגבולם, שמוכיחים שערכינו עשויים מברזל, מפלדת אל-חלד, ומנשמה. זה אולי לא "ניצחון מוחלט", אבל זו תזכורת למי אנחנו, ולמה אנחנו מחויבים. אנחנו מחויבים להחזיר את כולם וכולן הביתה.
