בבוקר 7 באוקטובר, גילה אביחי שטרן, ראש עיריית קריית-שמונה, שניצבים מולו ומול העיר שלו אתגרים כלכליים חדשים שאליהם מעולם לא התכונן. לפתע נדרש להוצאות חדשות שנובעות מהמלחמה ולשהות ארוכה בממ"ד – מזרנים, קומקומים, פלטות לשבת, מנעולים לממ"ד. לא היו לו תקציבים זמינים לדבר מאלו. כך שכשקיבל טלפון ממנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו-יורק בישראל, איציק שמולי, עם הצעה לתקציב גמיש, זה היה בדיוק מה שהיה זקוק לו.
הפדרציה היהודית של ניו-יורק היא חלק מהקהילות היהודיות בארצות-הברית, המאורגנות בארגוני תורמים שהחלו לפני כ-100 שנה, כך מסביר גבריאל סוד, מנהל מחלקת קשרי ממשל בפדרציה. "יש כ-400 פדרציות בארה"ב, הגדולה מכולן היא זו של יהדות ניו-יורק. הפדרציות דואגות לאוכלוסיות החלשות בחברה הישראלית ונלחמות באנטישמיות. אנחנו מייצגים בין 70 ל-100 אלף תורמים מהעיר ניו-יורק. בכל שנה הפדרציה מעבירה לישראל סביב 40 מיליון דולר, אבל מפרוץ המלחמה הצליחה הפדרציה לגייס בתוך ימים ספורים 215 מיליון דולר עבור צורכי החירום של ישראל".
סוד מציין שהתפקיד של הפדרציה משמעותי יותר ממה שידוע בחברה הישראלית. "אני לא בטוח שבישראל מודעים להיקף העזרה ולתרומה של הקהילה הישראלית האמריקאית לקיום מדינת ישראל", הוא מדגיש. "מי שהחזיק את החברה הישראלית בשנה הראשונה, זה שילוב של השלטון המקומי והחברה האזרחית, וגם פילנתרופיה יהודית. היינו השחקן הראשון, ובהרבה מהמקומות היחיד, שעוזר לאנשים שהכי צריכים בחברה הישראלית".
מי למשל?
"המועצות האזוריות בצפון. ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר תמכנו בהיקפים משמעותיים מנהריה ועד הגולן. אישרנו השבוע פעימה שנייה של תמיכה גם לדרום, לקניית ציוד כיבוי אש. זה לא התפקיד הטבעי של הפילנתרופיה, אבל יש לנו תפקיד להציל חיים".
שטרן מסביר שפילנתרופיה פותרת את הצורך בכסף במהירות, מפני שהיא עוקפת את התהליכים הבירוקרטיים: "לצערי, אין לנו ממשלה כבר שנה. אין אף אחד לדבר איתו. התקציב הגמיש שהפדרציה תרמה הציל אותנו. בתחילת המלחמה הם העבירו כסף מיוזמתם. ללא הסיוע הזה לא יודע איך היינו עוברים את הימים הראשונים".
בהיעדר סיוע של הממשלה, נרתמה הפדרציה לסייע במענים מיידים לצרכים החדשים. "הפילנתרופיה נכנסה מתחת לאלונקה, לא לצד המדינה אלא במקום המדינה", מבהיר שטרן. "זה לא היה הסכום של התרומה, אלא זה שמישהו שאומר – 'אני כאן, אתה לא לבד'".
עקב פינוי התושבים, נוצר בור כלכלי בעיריית קריית-שמונה. "אין תושבים שמשלמים ארנונה, אגרה, היטלים. לכן אין הכנסות", מסביר שטרן. "יש ביזה, כי העיר ריקה. חברת האבטחה הפרטית עולה חצי מיליון שקל בחודש. המדינה לא מכירה בפריצות לבתים בתקופה הזו – גם לא בבית שנפגע מטיל. העירייה צריכה לממן הכל, עד שהמדינה תעביר את הכסף. בלי פילנתרופיה לא היינו יכולים לנהל את המצב המטורף הזה".
דוד אזולאי, ראש המועצה המקומית מטולה, מספר גם הוא על העזרה מהפדרציה: "איציק והחבורה שלו הם הראשונים שהתייצבו – בלי שאלות, בלי בירוקרטיה. משרדי הממשלה לא היו באירוע, וזו הייתה הצלה. מגיע להם המון קרדיט ותודות. נוצרה חברות בינינו לבין הצוות שעובדים איתנו".
מה כלל הסיוע שקיבלתם?
"קיבלנו שתי פעימות של מענקים שסייעו לנו בעיקר בחינוך הבלתי פורמלי, בביטחון, בגיל השלישי – פרויקטים משמעותיים שהצליחו לייצב אותנו בחודשים הראשונים במלחמה. המגזר השלישי שהתייצב, יהודי העולם עוזרים לנו בעוד ממשלת ישראל לא".
הבחירה להגיע מיד עם תחילת המלחמה לא הייתה מובנת מאליה, בזמן שכל המשאבים הופנו דווקא לדרום. "זו האחריות שלנו לספק את כיפת הברזל האזרחית שכל כך צריך כאן", מסביר שמולי. "הצרכים בצפת, בקריית-שמונה, בחורפיש ובכל קו העימות אדירים. בפועל, התושבים כאן, גם אלו שלא פונו, נמצאים במלחמה – תחת הפגזות וגם כדי לשרוד כלכלית ונפשית, כשרבים איבדו את הפרנסה והילדים חיים בסיוט מתמשך בלי מסגרות יציבות ועם פחדים קמאיים. אל מול התרחיש האימתני הזה, הייתה תגובה דלה ולא מספקת. אפילו מופקרת. אני מכיר את ראשי הרשויות ואת תושבי הצפון, זה היה לי ברור שחייבים לעלות צפונה, ולהיות כאן עבורם ברגע הזה. שיש עם מי לעבוד ועל מי לסמוך. כפילנתרופיה הגדולה ביותר שפועלת כאן, סייענו במענקי חירום אדירים לכל יישובי קו העימות בהיקפים שלא נראו כמותם כדי לצייד את כיתות הכוננות, להעמיד ציוד מציל חיים ולאפשר הפעלת מסגרות חינוך לילדים ומענה בטראומה לתושבים.
"אנו תומכים בהיקפים גדולים בכל בתי החולים וארגוני החירום והסיוע בצפון, כדי להיערך לתסריט אימים של פלישה או מטח בלתי פוסק עם נפגעים רבים. הכתפיים שלנו מספיק רחבות כפדרציה הכי גדולה בעולם כדי שנוכל לשאת את המשא הזה במקביל לתמיכה שלנו בקהילות הדרום ובכל הארץ. אנחנו נמצאים בקשר הדוק עם ראשי הערים והתושבים, מבקרים שם כל שבוע, רואים את האתגרים בעיניים. המחויבות שלנו ברורה גם ביחס ליום שאחרי".
למה הכוונה ביום שאחרי?
"היום הייתי בקריית-שמונה, הסתובבנו בין מטחים ונפילות. חוץ מלדבר על מה עושים בשבוע הבא, צריך להעז גם לדבר על היום שאחרי. לעודד צעירים לחזור ולגור ולהיות חלק מהשיקום. לסייע בהקמה מחדש של האקוסיסטם הכלכלי שקרס מקריית-שמונה ועד נהריה, להפריח מחדש את היישובים עם הזדמנויות חדשות לתושבים ובעיקר לילדים. אנחנו מרשים לעצמנו לחלום בגדול גם על העתיד של האזור הזה, אחרי שהצבא ישלים את משימתו להשיב את הביטחון. מבחינתנו זו המשמעות של הציונות – וזה מה שאנחנו עושים בשם הקהילה היהודית המדהימה שלנו.
מה נותן לך תקווה?
"מאז 7 באוקטובר מי שנושא בעיקר הנטל זו החברה האזרחית וראשי הערים, בגיבוי חסר תקדים של הפילנתרופיה. האכזבה מהממשלה על רקע חוסר התפקוד ברורה, אבל חצי הכוס המלאה היא מיליוני ישראלים שיוצאים מגדרם כדי לתמוך בצורכי החירום והאחד בשני. ראשי הרשויות מגלים מנהיגות מדהימה ומובילים את המאמץ גם בצפון וגם בדרום. אנחנו גאים לתמוך במאמצים האלו ולהיות שותפים. הפער בין העם לבין המנהיגות בירושלים מעולם לא היה גדול יותר. אלו היסודות שאיתם נוכל להצמיח מחדש את האזורים האלו".
