מצב הרוח הלאומי נמצא על רכבת הרים בלתי נגמרת. קצב ההתרחשויות גורם ללב להחסיר פעימה פעם ביום. לפעמים מדאגה וצער, ולפעמים מתדהמה ושמחה. השבועיים האחרונים היו רצופי הצלחות, ובכל זאת - המלחמה התמידית בעזה ומצב החטופים מייצרים פיצול רגשי תמידי.
במחלקת המחקר של עמותת נט"ל לסיוע נפשי על רקע מלחמה וטרור ערכו סקר מיוחד לציון שנה למלחמה, והתוצאות מעניינות. 78% מדווחים על תחושת עצבות גבוהה, 67% מתארים חוסר תקווה לגבי העתיד לצד פחד ומתח ו-59% מדווחים על עצבנות גבוהה. הדאגות אינן פוסקות. 79% חוששים במידה גבוהה שהמדינה לא תחזיר את החטופים והחטופות, 77% חוששים במידה גבוהה שמדינת ישראל תיפגע כלכלית מהמלחמה ו-68% חוששים מחזית הצפון. הסקר, יש לציין, נערך בתחילת ספטמבר - רגע לפני המתקפה הישראלית על חיזבאללה, ולפני ההורדה הנוספת של דירוג האשראי.
בעוד שהתחושות הן קשות, החוסן שהפגינו המשיבים מעניין: ישנו פער מובהק בין החוסן האישי הגבוה לחוסן הלאומי הנמוך. כ-67% מהמשיבים העידו על רמות גבוהות של הסתגלות לשינויים ותפיסה עצמית של חוזק אישי. זהו נתון גבוה, אבל רק 55% מדווחים על אמון מלא ביכולת של כוחות הביטחון להגן על האוכלוסייה, ו-10% בלבד סבורים שהממשלה תגיע להחלטות נכונות במלחמה ויש להם אמון ביכולתה בסבירות גבוהה. זהו נתון מדאיג מאוד ונמוך במיוחד.
אם כן, מניִן החוסן האישי הגבוה? ככל הנראה כאן נכנסות קהילות האם כשחקניות משמעותיות. 66% מהמשיבים מדווחים על תחושת גאווה ושייכות למקום המגורים ברמה גבוהה, ולמעלה מ-50% מדווחים על סולידריות ועזרה של התושבים במקום שבו הם גרים. רוב המשיבים ציינו שהם מתמודדים עם הקושי הנפשי בעזרת המעגל החברי, הקרוב. בתוך מציאות כאוטית ותפקוד נמוך מצד המדינה, הקהילות הן מקור לסיוע, נחמה וגם משמעות. שנה אחרי פרוץ המלחמה, היכולת לשאת את אתגריה תלויה ברצון הטוב להיות איש לרעהו, ופחות ביכולתה של המדינה לספק עוגנים.
בימים אלו צה"ל פועל בלבנון והלחימה מתעצמת. העורף הישראלי, עייף ושבע אבידות, דרוך. אחד ממגבירי החרדה הגבוהים הוא פסיביות. צריכה של חדשות דרך המסך, בהייה בטלוויזיה או גלילה אין-סופית ברשתות החברתיות הן קטליזטורים לתחושות רגשיות קשות, בעוד שכל פעולה אקטיבית יכולה לתת מענה משמעותי לקושי הנפשי. מפגש, שיחה, התנדבות בקהילה או תעסוקה מייצרים תחושת ערך ומאפשרים התמודדות טובה יותר עם המצב.
