ייתכן שלא היה מנוס מכניסה קרקעית. אבל פעם אחר פעם מסרבת הממשלה להבין שאנחנו בחזית כפולה. כישלון מדיני עלול להפוך לבעיה צבאית. לפני כשבוע פירסמו 17 חברי קונגרס דרישה מהבית הלבן, למנוע אספקה של שורת כלי נשק התקפיים שהממשל מספק לישראל מאז מתקפת 7 באוקטובר. עכשיו? כשישראל תחת עוד גל של איומים מצד איראן? כשיש חשש שחיזבאללה יפעיל את תרחיש האימים, שכולל שיגור טילים ארוכי טווח מדויקים? עכשיו הם רוצים לפגוע ביכולת התגובה של ישראל ולסייע לציר הרשע?
1 צפייה בגלריה
מוחמד בן סלמאן. הנכונות לנורמליזציה עדיין קיימת, למרות המלחמה בעזה
(צילום: Ap/Cliff Owen)
בין החותמים יש כמובן את השמות הידועים, מברני סנדרס עד אילהאן עומאר. העמדה שלהם צפויה. הם חלק מקואליציית שונאי ישראל במערב, שכוללת גם את ג'רמי קורבין בבריטניה וז'אן לוק מלנשון בצרפת. הבעיה היא שבין החותמים נמצא גם הסנאטור טים קיין, שאמנם לא נחשב לחובב גדול של נתניהו, אבל הוא כן נחשב לידיד ישראל. קיין היה המועמד של הילארי קלינטון לתפקיד סגן הנשיאה. ועכשיו הוא ברשימת השנאה. אני תומך בישראל, הוא כתב בהודעה שפירסם, כדי להסביר את החתימה שלו על מכתב החרפה, "אבל אני בעד עצירת אספקת נשק התקפי לישראל בגלל הפגיעה הקשה שהוא עלול לגרום לאזרחים בעזה ובגדה המערבית". איך בדיוק אפשר להביס את חמאס, את חיזבאללה ואת החות'ים אם לא על ידי נשק התקפי? איך בדיוק הצליחה ארה"ב לעקור את דאעש ממוסול ומא-רקה? על ידי גז מדמיע?
הסנאטור קיין, למרות ההודעה המתבכיינת בנוסח "אני אוהב את ישראל, אבל", הפך את עצמו, הלכה למעשה, לנציג המפגינים תומכי ציר הרשע ברחובות ובקמפוסים. הם רוצים חרם. הוא משמיע את קולם. הוא לא סתם נציג. הוא לא אילהאן עומאר או רשידה טליב או AOC או ברני סנדרס. הוא עם הרבה יותר השפעה. הוא ידיד קרוב של ביידן.
זה לא מספיק לומר אנחנו צודקים וקיין לא מבין שום דבר. ישראל אמורה להבין שהמערכה לא נגמרה. חיזבאללה נפגע אבל רחוק מהתרסקות, והאיום האיראני ברקע. ישראל זקוקה לנשק האמריקאי כדי להתמודד עם האיומים. וככל שהצורך בחימושים יעלה גם מפלס הלחצים על הממשל לחרם על ישראל ילך ויעלה.
אפשר להתמודד עם הלחצים הללו, לפחות עם חלקם. אבל אלה לא ארה"ב ולא צרפת שצריכות ללחוץ על ישראל להסכים להפסקת אש. גם אם הכניסה הקרקעית החלה, ישראל היא זו שצריכה לצאת ביוזמה: הפסקת אש על בסיס החלטה 1701. ראש ממשלת לבנון, נג'יב מיקאתי, הודיע השבוע שצבא לבנון מוכן ליישם מיד את ההחלטה, ולשגר את צבא לבנון לאזור שבין גבול ישראל לליטני. בהחלט יפה מצידו. הוא במצוקה. יש כבר מיליון פליטים בתוך לבנון. חיזבאללה הרס את ארץ הארזים והוא ימשיך להרוס ככל שיוכל. אלא שהחלטה 1701 כוללת את פירוק הארגון מנשקו, בהתאם להחלטה 1559. זה צריך להיות הבסיס ליוזמה הישראלית.
עם יוזמה כזאת ישראל צריכה לומר גם לסנאטור קיין וגם לממשל האמריקאי: אנחנו מוכנים להפסקת אש. אנחנו תומכים בכיבוד החלטת מועצת הביטחון. ישראל יודעת בוודאות שהתשובה של איראן תהיה סירוב מוחלט. זו איראן. זה הג'יהאד. זה ההיגיון האיסלאמיסטי. ישראל, צריך לזכור, זקוקה לסיוע האמריקאי. והיא זקוקה ליוזמה מדינית כדי להבטיח את הסיוע, וכדי שלקיין לא יהיה פתחון פה, וכדי להפוך את ישראל להרבה יותר חזקה. גם מדינית. גם צבאית.
העיקר שיש תירוצים
התירוץ הכמעט רשמי לסירוב של נתניהו למגה-דיל המשולש, בין ארה"ב, סעודיה וישראל, הוא הדרישה של המדינה הסעודית לאופק מדיני לפלסטינים. זה היה ברור מלכתחילה, והדברים נכתבו בטור הזה שוב ושוב, שמדובר בדרישה שהיא בעיקר הצהרתית. המתנגדים לדרישה טוענים שאנחנו לא זקוקים למדינה פלסטינית, שתהיה עוד שלוחה איראנית. הם צודקים. אבל זה תירוץ מוזר. הרי הדבר האחרון שסעודיה, מצרים וירדן רוצות הוא שלוחה איראנית. אז הן ילחצו על ישראל להקים אותה? אבל לעזאזל העובדות. העיקר שיש תירוצים. התירוץ האמיתי ידוע. הקואליציה. בן גביר וסמוטריץ' יפרשו אם יהיה מילימטר אחד של מצג של התקדמות במסלול המדיני. הם רוצים סיפוח. לא שלום ולא פיוס.
כדי להבהיר עוד יותר את תמונת האינטרסים האמיתית פורסמה הדלפה משיחה בין מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן, לבין יורש העצר, מוחמד בן סלמאן. "האם לי אישית אכפת מהנושא הפלסטיני? לא. אבל לעם הסעודי אכפת", אמר הנסיך, לפי הפרסום ב"אטלנטיק". הסעודים, כצפוי, מיהרו להכחיש. אבל נדמה שעצם העובדה שהנכונות לנורמליזציה עדיין קיימת, למרות המלחמה בעזה, מעידה על כך שהפרסום מדויק.
מאז מלחמת השחרור הפך העניין הפלסטיני קלף עיקרי של מדינות ערב במאבק נגד ישראל. במהלך השנים חל שינוי. מצרים וירדן חתמו על הסכמי שלום גם בלי מדינה פלסטינית. כך גם בהמשך מדינות הסכמי אברהם. כולן שילמו מס שפתיים, לא יותר. איך זה קרה? הפלסטינים הפכו לבעיה. הם כמעט הרסו את ירדן, שנגררה לביצוע טבח "ספטמבר השחור" של 1970. הם עברו ללבנון. וגם שם, בין 1975 ל-1982, היו הפלסטינים מעורבים בשורה של מעשי טבח בנוצרים הלבנונים. לבנון הייתה גן עדן, כתב השבוע הבלוגר חביב חביב, שווייץ של המזרח התיכון. ואז הגיעו הפלסטינים שגורשו מירדן. חביב הוא לבנוני לשעבר. הוא בירך על חיסולו של נסראללה, שיחד עם הפלסטינים הרס את לבנון. מומלץ לפקידי מחלקת המדינה והבית הלבן לקרוא. אולי הם יבינו קצת יותר את המזרח התיכון.
לפני שנים אחדות, בדובאי, סיפר לי איש עסקים מקומי על התרומות שהמשפחה שלו העבירה, כמו עוד הרבה משפחות אמידות במדינות המפרץ, וכמו המדינות עצמן, לטובת הפלסטינים. גם סעודיה תרמה סכומי עתק למאבק הפלסטיני. ומה הם קיבלו בתמורה? כשסדאם חוסיין פלש לכוויית, ערפאת התייצב לצידו. זו הייתה סטירת לחי לרוב מדינות ערב. ולמרות זאת, הסיוע הערבי נמשך. הנסיך בנדר בן סולטן, שכיהן בעבר כשגריר סעודיה בארה"ב, העניק באוקטובר 2020 ראיון היסטורי ל"אל-ערביה", שבו הצדיק את הסכמי אברהם. סייענו לפלסטינים, תמכנו ביוזמת קלינטון שהייתה מעניקה להם מדינה, והם החזירו לנו, הוא הבהיר, בכפיות טובה. כך שאין שום צורך בהדלפה של עמדת בן סלמאן. קרוב משפחתו, בן סולטן, הביע בדיוק את אותה עמדה. ורק איוולת ישראלית לא מאמצת בשתי ידיים את האופציה של קואליציה אזורית נגד איראן, שכוללת כמובן נורמליזציה עם סעודיה. בן גביר וסמוטריץ' חשובים יותר. ולעזאזל האינטרס הישראלי.
