ההכרעות
הנה חלק מהתוכנית ב-11 באוקטובר, זו שהקבינט דחה. צה"ל מתקדם לכניסה ללבנון, ומטעה את חיזבאללה. לוחמיו נכנסים לכוננות, לובשים את אפודי הקרב, ומרכיבים עליהם את מכשירי הקשר שלהם. על פי היכולת שיוחסה לישראל בפעולה לפני שבועיים, אלפי מכשירים היו מתפוצצים כבר אז בפתיחת המלחמה, ורוב הכוח הלוחם של חיזבאללה יכול היה להיות מושמד לפני ירייה אחת.
אם אכן כך, זה רק חלק קטן מתוכנית שהייתה אמורה להתחיל גם בניסיון חיסול נסראללה.
2 צפייה בגלריה
(טנקים ישראליים בדרך ללבנון. העולם לא מבין ששפת האזור כוללת הרתעה אפקטיבית ונכונות לשימוש בכוח | MHKUO Erik Marmor/Getty Images)
מה היה קורה אם הקבינט היה מקבל את ההחלטה ההיא לפני שנה, לאור ביצועי צה"ל? האם המלחמה הייתה יכולה להסתיים מהר יותר? או בדיוק ההפך, היינו מוצאים את עצמנו בשתי חזיתות מדממות, ללא הכרעה?
אלה משחקי "מה היה אילו". הנה העובדה: מערכת הביטחון כולה תחת יואב גלנט, צה"ל תחת הרמטכ"ל, קיבלו רשות ליישם את מה שרצו ודחפו אליו מראשית המלחמה. בסוף, אלה גלנט והרצי הלוי, יעדים עליונים של מכונת הרעל, שמנהלים את המלחמה היומיומית. לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא בדרך כלל מקבל את דעתם, אחרי לחצים.
לפי שעה ביצועי ישראל בצפון מהדהדים במזרח התיכון כולו. אלה ימים ראשונים, אבל נראה כי אנו חוזים בשינוי תפיסה מלא. "זה היה יכול להיות מבצע מוקד", אמר לי גורם ביטחוני בכיר בצער אחרי הקבינט ההוא ב-11 באוקטובר. היום, הצער ממנו והלאה.
המלחמה עודנה בעיצומה. וההכרעות הגדולות עוד בפתח. שתיים מהן עומדות להתקבל בתקופה הקרובה בידי שתי הנהגות באזור. הראשונה היא ההנהגה האיראנית. המנהיג העליון עלי חמינאי יצטרך לקבוע כיצד, אם בכלל, תגיב איראן על המאורעות בלבנון, חיסול נסראללה ובעצם גם על ההתנקשות באיסמעיל הנייה.
ההכרעה השנייה היא של המנהיגות בישראל. יותר מכל נקודה אחרת בזמן בעשור באחרון, מתקפת מנע על מתקני הגרעין של איראן נמצאת על שולחן מקבלי ההחלטות. שני המנופים הגדולים שבנתה טהרן כדי להרתיע את ישראל, חיזבאללה וחמאס, הוכו קשות. יכולתה להגיב למתקפה ישראלית היא מוגבלת כעת; אבל זה יכול להשתנות לרעה. התזמון הפוליטי, בו הבית הלבן יתקשה להטיל וטו, הוא שיקול נוסף. ההלם האזורי מהיפוך המגמה - שעשוי להיות היסטורי - רק מוסיף לאלה הטוענים שהזדמנות הזהב הגיעה.
האם ישראל יכולה להשמיד את הצנטריפוגות כולן, או את ניסיונות קבוצת הנשק (הפרויקט של הרכבת הנשק בדרך שאפשר לשגר או להטיל אותו) של האיראנים? התשובה היא לא. הבה נניח שחיל האוויר יכול, בהתרעה אפס, להשמיד 40 אחוז. האם זה מספיק? בעולם הרגיל, של 6 באוקטובר, התשובה היא לא. במציאות שלנו, רבים יטענו, ואני מנחש שהדברים נטענים במטכ"ל, אין צורך באפקטיביות גבוהה. בדיונים בפעם הקודמת שהנושא נשקל, נאמר משהו בעל משמעות: לא צריך להשמיד כל יכולת. מספיק שמחיר חבית נפט יזנק ל-200 דולר לחבית, כדי שהעולם יבין. יבין מה? שזו כבר לא בעיה שלנו, אלא שלו.
האיראנים עצמם מפלרטטים בשנה האחרונה עם האפשרות של התרת נשק גרעיני. בתקופה האחרונה יש יותר ויותר ניסיונות לדרוש בפסק ההלכה (פת'ווא) הידוע של חומייני, האוסר על נשק כזה. נסיונות לפרשן באורח מקל, ובעצם לפוגגו. בצמרת האיראנית יש כאלה שיטענו שאם חיזבאללה נפל – אין דרך אחרת להבטיח את המשטר.
אל מול התפיסה הזו עומדים שיקולים ענקיים, כבדי משקל. תקיפה באיראן יכולה להעניק לגיטימציה בינלאומית למשטר להתקדם לפצצה (הם ממילא בדרך, יגידו התומכים בתקיפה). העימות עם איראן, ישירות, יכול לקחת שנים; לאיראנים יש סבלנות, וחמאס וחיזבאללה חלשים יחסית אך עודם קיימים ומהווים איום צבאי.
יש שיקולים טכניים שונים, וגם בינלאומיים. הרוסים יכולים לשגר נ"מ לעבר חיל האוויר הישראלי, גם ממרחקים עצומים במזרח התיכון. רוסיה לא תרצה שהציר האמריקאי יכריע את הציר האיראני. וזה לא רק הרוסים; ההגנה האווירית של איראן משמעותית. איראן יכולה להגיב לעבר כוחות אמריקאיים, או מדינות ערביות ידידותיות; ישראל תואשם במלחמה. אחרי תקיפה, יהיה קל לאיראנים לשקם יכולות ולהתקדם שוב.
הוויכוח בישראל יכול להסתיים בקרוב. אם טהרן תעשה טעות ותתקוף את ישראל, היא פותחת פתח לאלה התומכים בתקיפה לשכנע בעמדותיהם.
שנה דרמטית עברה עלינו, אבל היא לא תמה.
הצפוי
בסופו של דבר, הצפוי קרה. גם זה משהו, בעולמנו רדוף התפניות הדרמטיות, הסיוטים הפתאומיים והקיצוניות הבלתי נגמרת. הנה מה שקרה: ב-7 באוקטובר, ישות טרור קטנה תקפה מדינה חזקה ועשירה. היא הפתיעה אותה, רצחה 1,200 מאזרחיה וחטפה מאות. כעבור שנה, הנה התוצאה: ישראל כבשה את עזה תוך כדי הרס נרחב, השמידה את רוב היכולות הצבאיות של ארגון הטרור, איפשרה את השבת רוב תושבי הדרום לבתיהם. המדינה שהותקפה עודנה בעזה. עזה עצמה הרוסה עד היסוד; הרס תנ"כי. תושביה מוכי יגון ואלפים רבים מאזרחיה מתו. הלחימה טרם נסתיימה. מערכת הביטחון וצה"ל וידאו כי חמאס לא יכול עוד להוציא התקפה דומה לזו משטחי עזה וצבאו פורק.
המחיר היה כבד ונורא; בראש וראשונה, למשפחות חללי צה"ל שחירפו נפשם למען הישראלים כולם. וגם לתושבי עזה החפים מפשע. למעמדה של ישראל בעולם.
והנה אנחנו מול חיזבאללה. רבים יגידו: זה היה בלתי צפוי שישראל תנחיל מכות אנושות כל כך לארגון שהטיל אימה על ישראל. אבל הנה השורה התחתונה: גם זה צפוי. חיזבאללה הוא ארגון הטרור העשיר בעולם, ואלמלא המכות המבריקות של צה"ל והמוסד, הוא היה מסב לישראל נזק כבד. אולי עוד יש ביכולתו לעשות זאת, חלילה. אך הצפוי הוא שישראל והצבא החזק במזרח התיכון יסבו מכה קשה לחיזבאללה. במוקדם או במאוחר. במקרה של חמאס, זה קורה במאוחר. במקרה של חיזבאללה, מוקדם. ובהתחשב בכך שצה"ל נערך בעיקר למלחמת לבנון השלישית ולא למלחמת כיבוש עזה הראשונה, זה צפוי. גם החלטת נסראללה לפתוח במלחמה הייתה מעשה של טירוף. בעוד ישראל כואבת, זועמת ותחת התקפה, וכאשר ביכולתה לחולל מעשים יוצאי דופן צבאית, ועם נכונות ציבורית להקרבה, נסראללה החליט להמציא "משוואות". להתעלם מהמובן מאליו - שישראל תסלים, כי היא חייבת להסלים, ולא יהיו לה "קווים אדומים". נסראללה טעה ב-2006, והוא טעה ב-2024, ובשני המקרים טעה באותו דבר: נחישותה של ישראל להילחם.
אין בדברים האלה כדי לנבא את תוצאת המלחמה. אך הנה תוצאת המלחמה המתבקשת: במלחמה קיומית, בהתחשב במה שנמצא על הכף, המתבקש הוא ניצחון ישראלי.
ומדוע חמינאי, סינוואר, נסראללה, מנהיגי החות'ים וכל שאר המרעין בישין עוצמים עיניהם בפני הצפוי והמתבקש? בגלל הקנאות.
זו הסיבה היסודית שבגללה חשבו במודיעין בישראל שיחיא סינוואר לעולם לא יעשה מעשה כזה, של פלישה לישראל. מעבר לכל כישלון, הסיבה הזו היא ההקשר העמוק: "שיטפון אל-אקצא" הוא מעשה של טירוף, של אובדן עצמי. התוצאות שלו היו צפויות לגמרי. עזה כבר נהרסה; סינוואר לבסוף ימות.
הפונדמנטליזם של האישים האלה אמיתי ועמוק, ומתוכו גם נובעת נכונות מסוכנת להקרבה. מסוכנת לנו – אבל מסוכנת גם להם. ומהקיצוניות נובעות שתי אפשרויות, שעליהן דיבר נסראללה בעצמו בהשלמה גמורה: מיטוט ישראל, או מות קדושים. ושתי האפשרויות היו טובות בעיניו. מי שחושב בדרכים כאלה נוטה לבצע טעויות טיפשיות, ולהתמכר לעיוורון של רמייה עצמית.
בחודשים מאז 7 באוקטובר חשבתי הרבה על חורבן הבית ובמיוחד על סיפורי חז"ל ביחס ליוחנן בן זכאי. אולי אלה מראות החורבן שראיתי בקיבוצי הדרום, ואולי השיחה הכללית בישראל, שמעורבבים בה היגון, התקווה וגם הייאוש, שהעלו על הדעת את המדרשים העתיקים האלה. רבן בן זכאי מבין שירושלים עומדת להיחרב. למעשה, כל בר דעת מבין זאת. הוא רואה בעצמו כיצד מבשלים קש ושותים את המים במקום אוכל, ומבין שהעיר אבודה. הוא רואה סימנים אחרים, רוחניים, שהעיר תיחרב. הוא אינו מהסס, ומחליט לבצע מעשה של בגידה בקנאי העיר. בהיחבא, ותוך סיכון חייו, הוא יוצא את חומות העיר כדי לשאת עם מנהיג הלגיונות הרומאיים, אספסיאנוס. בן זכאי מתחנף אליו, מנבא שיהיה קיסר, ומחלץ הבטחה שיישמר מרכז יהודי בארץ ישראל, ביבנה, רק ללימודי תורה. לאחר מכן ירושלים נכבשת ונשרפת, ובית המקדש חרב.
לימים בן זכאי מתקן תקנות, שגמילות חסידים תחליף הקרבת קורבנות; ובמהלכים האלה נוסד העם היהודי. זה שאצלו כל בית כנסת הוא מקדש קטן, והוא מבוזר, גמיש, וגם גולה. מייסדו היה פרגמטיסט, ריאליסט עיקש. כך, בעצם, מייסדים דברים בכלל. כך הקים דוד בן-גוריון את מדינת היהודים; הוא לקח את מה שהיה יכול לקבל, טריטוריאלית ובינלאומית, תוך הכרת המציאות.
קנאות איננה מסוגלת להבין ריאליות כזו. היא חולמת, ולעיתים נדירות מגשימה ניצחונות גמורים. אך בדרך כלל – וזה הצפוי - היא מובילה אל ההונאה העצמית ולבסוף אל ההשמדה. אם כי לא כדאי לרמות את עצמנו: הפרויקט הפונדמנטליסטי האזורי לא התחסל ולא ייעלם בקרוב. הוא עדיין חולם על ישראל שעולה בלהבות.
לבן זכאי יש שיעור אלינו, שכנראה נשכח מעט (או הרבה): כוחנו איננו בקנאותנו. לא בממתקים והרמות כוסית וצהלות על מות אויבים, כפי שהם נוהגים, אלא בשמירה קפדנית על אנושיות. בראייה נוכחה של המציאות. בביקורת עצמית ולא בהשתקתה. בתרבות התחקיר של חיל האוויר, של אמת מעל הכל, שבה נאמנים פצעי אוהב, ולא בהתפארויות סרק וסיסמאות ריקות. לא בהתמכרות למחוזות של קיצוניות דתית, משיחיות, ו"המטרה מקדשת את כל האמצעים", אלא בקידוש מה שחשוב: החיים, ההמשכיות, הדור הבא.
ולעיתים צריך להילחם, כמו עכשיו, ולפעמים צריך להתפשר. ותמיד-תמיד צריך לשים לב לסימנים, כמו רבן יוחנן בן זכאי. הנה סימן: מדינה כה חזקה צריכה להשיב את חטופיה המעונים, מלב הגיהינום. אין סימן חשוב יותר שמהבהב בשמינו, ומאיים על עתידנו, מהאפשרות של אובדן הערבות ההדדית. ואף ניצחון, אף ניצחון, לא יוכל להחליף את התחושה הזו שעליה נבנה פה כמעט הכל.
הלקח לעולם
השנה הזו לימדה אותנו שוב את מה שהקהילה הבינלאומית מסרבת להבין לגבי המזרח התיכון. ובכל זאת, נתחיל ממה שהיא מבינה במדויק דווקא: שהסכסוך מהווה סכנה מדממת לכל עמי האזור. שהוא מקור של חוסר יציבות, אלימות ואומללות אין קץ. שבלב הסכסוך נמצאת הסוגיה הפלסטינית שדורשת פתרון, חזון לעתיד, כזה שייתן לישראלים ביטחון ולפלסטינים חיים עצמאיים ולא בשליטת זרים. לכן הפעולה המדינית נחוצה, חיונית ממש - להבדיל מעוויתות שפיכת דלק על המדורה בסגנון בן גביר ושות'. את זה הם מבינים נכון.
אך איך נגיע לתהליך מדיני כזה? כאן מתחילה הטעות של המערב. עבור וושינגטון, ברלין, פריז ולונדון, התשובות תמיד זהות: להתחיל לדבר, להתקדם, לחתום על הסכמים. לרוץ קדימה, לקבוע מציאות חדשה. דיפלומטיה איננה פתרון, היא הפתרון היחיד. בעמודים אלה, השנה, הבאתי את דבריהם של גורמים סעודיים ואמירותיים, שדיברו עימי בגילוי לב ובזהותם הגלויה, על הדרך שבה ארה"ב נכשלת בהבנתה את המזרח התיכון. תמצית דבריהם: הכישלון נעוץ בכך שאמריקאים (גם בתקופת נשיאים קודמים, כולל טראמפ) לא מבינים ששפת האזור כוללת שימוש בהרתעה אפקטיבית. נכונות לשימוש בכוח. המערב מוכן להשלים – מטעמי נרפות, חוסר עניין או גזענות של ציפיות נמוכות – עם פונדמנטליזם מסוכן במזרח התיכון.
יש ביטוי כזה, באנגלית: שחקנים עוינים (bad actors). לאמריקאים, כמו גם למערב ולמזרח אירופאים, אין ספק שאיראן, חמאס וחיזבאללה הם שחקנים רעים כאלה. אך הסברה המקובלת היא שכדי לנצח אותם, צריך להשתלט על הבימה. למלא אותה בהסכמים מדיניים, בשיתופי פעולה כלכליים, לחתום על הסכמים ולקבוע עובדות בשטח. וכך הם יידחקו וייעלמו לפח האשפה של ההיסטוריה.
הסברה הזו הוכחה ככושלת. פעם אחר פעם, מגיעים השחקנים העוינים עם פח בנזין ומפוצצים את העסק. בהסכמי אוסלו, היו אלה פיגועי ההתאבדות, ורצח יצחק רבין בידי יהודי, שייצג תפיסה רעה וקנאית. במסלול הנורמליזציה עם סעודיה, היו אלה חמאס וחיזבאללה.
להתפתחויות בעולם יש נסיבות מורכבות ומחוללים מגוונים. אך כל עוד לפחות חצי מהעם הפלסטיני תומך בחמאס, וחמאס נשבע שלא יהיה תהליך מדיני ומוכן שפעיליו יהיו מרטירים למען המטרה הקדושה של אין-שלום עם ישראל, יהיה קשה מאוד להתקדם להגדרה לאומית פלסטינית בהסכמה ישראלית. כל עוד איראן מוכנה לשפוך כסף, נשק ויוקרה כדי למרר את חיי הישראלים, עימות עם איראן יהיה בלתי נמנע. מי שמיילל עכשיו על האפשרות של מלחמה אזורית, היה צריך לפתור את הטפטוף בשיבר, כמו שאומרים במחוז ילדותי, פרדס חנה. במילים אחרות: לא לאפשר לאיראנים במשך עשרות שנים לסבסד ולתכנן את הרצח ההמוני של ישראלים.
הלקח לעולם, אם הוא מוכן לשמוע: מי שרוצה שלום, חייב להרתיע או לסלק את השחקנים העוינים, עוד לפני ההתקדמות קדימה - או במהלכה. אחרת, הכל יקרוס ויגבה דמים רבים.
כמובן שיש כאלה אצלנו שיעשו שימוש בעובדת החיים הזו כתירוץ. הם לעולם לא ירצו להתקדם לשום מקום, והפונדמנטליזם ישמש להם כאמתלה לדחיינות אינסופית. לשימור שלטונם.
אבל זה כבר לקח לישראלים, ולא לעולם.
שנה טובה.
