"מבחינתכם עברה שנה, מבחינתי לא עברה דקה. אני עדיין חי את היום הזה, בריפיט" // "אני אף פעם לא עזבתי את הנובה. התמימות שלי, הנפש שלי, משהו נשאר שם באותה מסיבה באוקטובר, בתוך היער הזה". // הקולות של אותם של אנשים שלא שרדו, הצרחות, הבכי, הם הולכים איתי". // "אי-אפשר להגיד שזו שריטה שתיעלם. זה נשאר לך בנפש". // אני לא מרגישה שזה יוצא ממני, אלא נטמע יותר ויותר, איך מתאוששים מכזה דבר?"
שנה עברה מאז אותו הבוקר של 7 באוקטובר, אבל אם יש משהו שמאחד את כל העדויות שאספנו כאן, הוא שעבור השורדים הזמן עצר מלכת. עונות השנה התחלפו, הפצעים הגלידו, לפחות החיצוניים מביניהם - והם עדיין שם. בממ"ד, בשבילי הקיבוץ, בפרדסים וביער. בורחים, מתחבאים, נלחמים. מריחים את העשן המחניק, את אבק השריפה, את ריח הבשר השרוף. מרגישים את הפחד בכל נים בגופם, נפרדים מהיקרים להם, מסתכלים למוות בעיניים. שנה שלמה שבה הם מתמודדים בכל יום מחדש עם הזיכרונות, עם האובדן, עם הגעגוע לאנשים, לתמימות, לחיים שהיו לפני, לחיים שהיו ואינם.
בחודשים האחרונים חזרתי לשם, לאותו הבוקר של 7 באוקטובר. אספתי עדויות, הקשבתי לקולם של אלו ששרדו את התופת ושיחזרתי איתם שוב את אותו היום שהתחיל בשעה 6:29, ומאז לא נגמר. חלקם מספרים פה את סיפורם לראשונה. כל עדות, כל סיפור כזה הוא חיים שלמים, עולם ומלואו, ומצד שני הוא חתיכה בפאזל של הסיפור של אותו היום ששינה את כולנו, ויש כל כך הרבה כאלה. רבים מדי שעדיין לא סופרו - עדויות של אלו שעדיין לא מצאו את המילים כדי לספר את שהיה שם. עדויות של אלו שלא שרדו. עדויות של 101 נשים, גברים וילדים שעדיין שם, בעזה, כבר 365 ימים.
"אל תשכחו אותנו" מבקשת אלינור ביטון-בריח מכפר עזה בסוף העדות שלה, ואולי זה המסר החשוב ביותר שצריך לצאת מהפרויקט הזה. לצד הבחירה בחיים, לצד הגעגוע והכמיהה לשגרת היום שהייתה לנו לפני 7 באוקטובר, אסור לנו להפסיק לחקור וללמוד את שהיה שם. לאסוף את העדויות, את הקולות, את חתיכות הפאזל שמרכיב את היום הזה.
כל כך הרבה קרה מאז אותו הבוקר של שמחת תורה, ואנחנו עדיין נלחמים על המדינה שלנו, על החטופים, על אופייה של החברה הישראלית. אבל לצד המלחמה היומיומית, אסור לנו לשכוח את המשפחות, הילדים והקשישים שנרצחו בביתם, את הצעירים ש"רק רצו לרקוד", את הלוחמים האמיצים שנלחמו עד הכדור האחרון ואת אלו ששרדו ונגזר עליהם לחיות לצד הזיכרון והטראומה. הסיפורים האלה הם לא רק כאב שאנחנו חולקים. בעל כורחנו הם הפכו להיות חלק מהדנ"א של החברה הישראלית. זה לא הסיפור שלהם, זה הסיפור שלנו.
לצד הבחירה בחיים, אסור לנו להפסיק לחקור וללמוד את מה שהיה שם. לאסוף את העדויות, את הקולות, את חתיכות הפאזל שמרכיב את היום הזה
