נאג'יה, לבנונית שאני מכירה עשרות שנים ונפגשנו באירופה לא מעט, מספרת על תמונת המצב במדינתה מנקודת המבט של אזרחיה.
"אף אחד לא דואג לנו. המצב הכלכלי הולך ונהיה ורע, אין כמעט שירותי בריאות. השאירו אותנו עם הכאבים", היא מתארת בעצב.
1 צפייה בגלריה
(תקיפה ישראלית בדרום ביירות, במסגרת מאמצי צה"ל לחסל את איום הרקטות | צילום: Hussein Malla/AP)
הכניסה של צה"ל למערכה אינטנסיבית ברחבי לבנון בחודש האחרון והמכות שנחתו על חיזבאללה, ממתקפת הביפרים ועד החיסול המהדהד של חסן נסראללה, טילטלו את חיי המקומיים. מצב הרוח מתחלף משעה לשעה. חמו, בעלה של נאג'יה, ושני ילדיהם נוסעים שלוש פעמים בשבוע, בתחבורה הציבורית, לנמל התעופה הבינלאומי בביירות, לראות אם יתמזל מזלם להשיג כרטיסי טיסה זולים. המחירים, כמו אצלנו, מרקיעים לשמיים, ואותן חברות התעופה שעצרו את טיסותיהן לישראל כבר לא נכנסות ויוצאות לביירות.
ישראל היא תמונת מראה למתרחש בלבנון.
בבת אחת, כמו סיבוב פרסה ב-180 מעלות, הלחימה ששינתה פניה בחודש האחרון, הביאה איתה תקווה לתושבי הצפון. אחרי חודשים ארוכים כל כך של היעדר תקווה.
תושבי קו העימות – שספגו כל כך הרבה, שהותקפו, שהורחקו מבתיהם, שהביטו במפעל חייהם מותקף ונחרב ללא תגובה הולמת – משחררים סוג של אנחת רווחה ש"סוף-סוף". ומוסיפים מיד "אל תפסיקו". מרואיינים קבועים מהצפון, בערוצי הטלוויזיה והרדיו מעלים חיוך, אולי בפעם הראשונה מאוקטובר ההוא. וישראל חוזרת להיות, בעיני העולם, מדינת-הצבא-החזק-והמתוחכם.
כמה זמן זה יימשך? וכמה זה יעלה לנו?
אתה רואה משני עברי הגבול תנועה הפוכה: בצפון, אצלנו, מתחילים לחשב מתי חוזרים הביתה. בצד הלבנוני, בכפרי הדרום, פקקי תנועה וטורים ארוכים של מכוניות עמוסות ונהגים עצבנים נמלטים מהאזור.
אם בצד הישראלי מצאו מקלט מיידי בבתי מלון והמשיכו לדירות שכורות, בצד הלבנוני אין מקום פנוי במקלטים הזמניים בבתי הספר, על מדשאות האוניברסיטאות, בחצרות בתי החולים או במוסדות התפילה למוסלמים ונוצרים. בצד הלבנוני גם אף אחד לא תורם מזון, כל משפחה "לחאלהא", כמו שאומרים בלבנונית מדוברת, שתדאג לעצמה ותעסיק את הילדים.
לאחרונה הציף דובר צה"ל בשפה הערבית, אביחי אדרעי את כפרי הדרום בהמלצה להשאיר הכל מאחור ולברוח. אצלנו מתחילים לעודד את תושבי הצפון להתכונן לחזרה הביתה.
מעניין לשים לב, בין השורות, שהפוליטיקאים הלבנונים כבר מדברים, בזהירות, על "מערכת יחסים חדשה, מסוג אחר". מספרם של הדוברים בצד הלבנוני, מצדדי השלום, עולה כל יום מחדש.
האם אחרי כל האש והפצצות במשקל טונה, אחרי כל הכטב"מים והאזעקות, אחרי שהעשן יתפזר ונחזור לשגרה זהירה – יתברר שבצפון יש מציאות חדשה? יש פה מישהו שמוכן להמר?
