שנה שהתחילה בחציית גבול של 6,000 מחבלי חמאס לתוך שטח ישראל, מסתיימת בחציית גבול של כוחות צה"ל לתוך שטח לבנון ובעימות אפשרי עם איראן. זה נראה כמו סגירת מעגל, אבל שום מעגל לא נסגר באמת, לא בדרום ולא בצפון. לסינוואר הייתה תוכנית אסטרטגית: האש שיצית בעזה תתגלגל למלחמה אזורית. ישראל נכנסת ללבנון כמו שנכנסה לעזה: יש מוטיבציה; יש חשבונות לסגור; אין תוכנית.
"תכלה שנה וקללותיה", מאחלים היום יהודים זה לזה. נדמה שמעולם לא היה האיחול הזה הולם יותר: אנחנו מסיימים שנה מקוללת. היו בה הרבה גילויים מרשימים של גבורה אנושית, סולידריות, נדיבות, תושייה, אבל כולם נבעו מהכורח להתמודד עם נזקי האסון שהמטנו על עצמנו ביוהרתנו, בעיוורוננו. בהמשך השנה הוכיחה ישראל לאויביה ובעיקר לעצמה שהיא חזקה, מאוחדת בקרב, שורדת. זה לא מעט. עם זאת, הדרך לשיקום עדיין ארוכה. היא לא תתחיל לפני שיחזרו לכאן 101 החטופים, החיים והמתים. בלעדיהם אין לשיקום תוחלת.
ב-7 באוקטובר כשל צה"ל בבט"ש. בט"ש היה תמיד נקודת התורפה שלנו. אנחנו חזקים במבצעים יזומים, מתוחכמים, עתירי מודיעין. חיסול שדרת הפיקוד של חיזבאללה, מנסראללה ועד אחרוני מקבלי הביפרים, היה נקודת אור של ממש: ראשית, נסראללה, האויב הבולט ביותר של ישראל, נמחק; שנית, זרועות המודיעין הפליאו לדייק; שלישית, איראן הובכה; רביעית, התחכום, היוזמה, ההפתעה, חזרו להרשים, אותנו ואת העולם; חמישית, לא היו נפגעים לכוחותינו. ועדיין – חיזבאללה נחלש, אבל לא נעלם.
בטבח 7 באוקטובר איבדנו 1,200 נפש; 251 נחטפו; חבל ארץ נכבש. ישראלים רבים, ואני בתוכם, איבדו באותו יום משהו נוסף, מאוד מהותי: איבדנו את הביטחון שלנו בשיקול הדעת של מפקדי הצבא, בתבונתם. השילוב בין ליקוי מאורות בצבא, ממשלה זדונית וכושלת ומלחמה שתכליתה מעורפלת הותיר את הישראלים בלי משענת להיאחז בה. חלקם הדביקו תגיות "משיח" על מדיהם, במקום תג יחידה. רובם נאחזו מחדש בצבא. זה טבעי: כך קרה לאחר אסון גם במדינות אחרות, בארצות-הברית לאחר פרל הארבור, בברית-המועצות לאחר מבצע ברברוסה ועוד. אצלנו זה הגיע לסגידה ממש: כל תת-אלוף היה לדמות מופת. כל מהלך צבאי היה למבצע היסטורי.
במהלך השנה הזאת נפגשתי עם חלק גדול מהמפקדים בצה"ל, מהרמטכ"ל ואלופי הפיקודים ועד למפקדי האוגדות והחטיבות. ראיתי אותם בלחימה בתוך עזה ובצפון. אנשים טובים, אמינים, פטריוטים, אמיצים, חדורי מוטיבציה. חלקם נושאים באחריות ישירה לאסון. שוחחנו על כך לא מעט. ראיתי את מנגנון ההגנה הפסיכולוגי בהתהוותו: הכרה באחריות, הבטחה בלתי מחייבת לפרוש מתישהו, התנצלות כללית עם כוכבית – בעצם זה לא אני, את האשמה צריך לחפש אצל אחרים – והעברת דף זריזה לנושא הבא. הבנתי אותם: ייתכן שאין דרך לנהל מלחמה אם מסתכלים כל הזמן לאחור, אל החור השחור שהותירה השבת ההיא. צריך להתעסק במה שיש: בחמש וחצי האוגדות שצה"ל הכניס לתוך עזה, בכוח האש, במשימות. פיקוד הדרום בבאר-שבע היה פקעת מלאה בתחושת כוח, באדרנלין.
אבל החור עדיין שם, שחור משחור. יש בעיה בהפקדה של ניהול מלחמה בידי קצינים שיש להם טונה חמאה על הראש. הבעיה מטרידה במיוחד משום שאצלנו, בניגוד למדינות אחרות, הצבא באמת מנהל את המלחמה בכל הרמות שלה, גם ברמה המדינית. הדוגמה האחרונה הייתה ההחלטה להפיל על נסראללה ועמיתיו את בניין המפקדה שלהם בדאחייה. נתניהו יכול היה לגרור רגליים או להילחם על הקרדיט, אבל מה שקבע בסוף היה הנחישות של מערכת הביטחון.
אולי הפרק הטעון ביותר היה ועודנו המאבק של היחידה שהקים צה"ל להחזרת החטופים. קציני היחידה חיפשו כל דרך, כל סדק, להחזיר חטופים; נתניהו חיפש כל דרך לסכל. הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר. הסרט הצהוב שהוא עונד מפעם לפעם על החליפה שלו הוא לעג לרש.
נעבור גם את זה
אין ספק שעל טבח 7 באוקטובר הייתה ישראל חייבת להגיב צבאית, בפעולה רחבה וכואבת. השאלות פתוחות, האם נכון היה לנהל מלחמה שלאחר שנה לא רואים את סופה, האם נכון היה לכבוש את הרצועה כולה, האם נכון היה להתחיל בצפון ולא בדרום, האם לא היה מנוס מהרג רחב, גם של אזרחים.
בשטח היו מקרים רבים מדי של הרס לשם הרס, בניגוד לפקודות הצבא, מקרים רבים מדי של הרג בשוגג, גם הרג של לוחמי צה"ל וחטופים, וירי מיותר, עד סיכון המלאים של צה"ל והנהגת קיצוב בחימושים. והעיקר, הכניסה הקרקעית לרצועה ללא תוכנית יציאה הייתה כרוניקה של הסתבכות ידועה מראש. האחריות מונחת כולה על כתפי נתניהו. אפשר להבין את האינטרסים שלו; אסור להשלים עם התוצאה. הוואקום שהוא יוצר שם יצמיח מחדש את חמאס או יתקע אותנו בשלטון צבאי מדמם או ימיט עלינו את שתי הרעות במקביל – גם חמאס וגם שלטון צבאי. נתניהו לא יודע לצאת: הוא עלול לסבך אותנו בפלונטר דומה בדרום לבנון.
נרצה או לא, נתניהו הוא הדמות הקובעת בחיינו בשנה הזאת. למרות האחריות הישירה שלו לקונספציה, ובראשה מימון ההתעצמות של חמאס, למרות שהמחדל היה תחת משמרתו, הוא יוצא ממנה חזק פוליטית משהיה בתחילתה. מבחינתו השנה לא הייתה מקוללת.
בשעות הראשונות למלחמה לקה בהלם. כשהתאושש, התמקד בחיפוש האשמה אצל אחרים. ואז באה ההתחייבות החגיגית ל"ניצחון מוחלט". מעניין מה יכתוב על ההחלטה הזאת בספרו האוטוביוגרפי הבא: האם רק ביקש להישמע כמו צ'רצ'יל, או באמת האמין בזה.
התוצאה היא שכמו הקפטן אחאב, גיבור הרומן "מובי דיק" של מלוויל, נתניהו חיפש לאורך השנה את הלווייתן הלבן שלו. הוא התעקש להימנע מהפסקת אש בעזה אף שהלחימה שם חדלה להיות אפקטיבית לפני חודשים; זה עלה בחייהם של לוחמים וחטופים ובהמשך הסבל הלא-יתואר של אלה שנותרו בחיים. ועכשיו הוא מחפש את הלווייתן הלבן שלו בלבנון או באיראן.
הוא בענייניו, אבל העולם בעניינים אחרים. בישראל ציפו לגל של הזדהות במערב בעקבות טבח 7 באוקטובר. במפתיע, עלה גל הפוך, עוין, שהגיע לכדי התנגדות לעצם קיומה של המדינה, להתבטאויות אנטישמיות ולאלימות כלפי יהודים. בנאום שלו באו"ם חזר נתניהו על שני נרטיבים שמשמשים אותו עשרות שנים: ישראל כקורבן והשואה. הוא לא הבין ששניהם נשחקו עד דק. ישראל נתפסת ככובשת, לא כקורבן; השואה היא פרק היסטורי נשכח. ישראל חייבת למצב את עצמה מחדש – לא בדמותם של בן גביר וסמוטריץ', לא בדמותו של נתניהו.
7 באוקטובר עורר אצל רבים ספקות לגבי הצלחת החזון הציוני. חייבים לרכוש דרכון אירופי, לקנות בית ביוון. החרדה מפני העתיד פוגשת את רווחת ההווה, והופה, נוצרת הזדמנות כלכלית. יש אפילו מתווכים שיודעים לסדר את זה.
לא אצלי. בפרפרזה על מאיר אריאל, עברנו את 7 באוקטובר – נעבור גם את זה. שנה טובה.
