תחת גלגליו הבוטשים של הפיק-אפ הגדול שלה הופכים התלמים למסלולי המראה, ושנה אחרי 7 באוקטובר, אורנה איינשטיין, מרכזת הגד"ש (גידולי שדה) של קיבוץ מגן, היא קברניטה של מחר טוב יותר. פשוט כי ככה חקלאים בנויים.
אנחנו נוסעות בשדה הבוטנים של הקיבוץ, אחרי שעברנו בחלקות הגזר שכבר הנצו ירוק רענן לעונה ושל תפוחי האדמה שממתינים לזריעה, ואורנה מספרת שמגן מטפח 2,000 דונם של בוטנים שמשתרעים מכאן ועד הגבול. הרכב מתקדם לאורך החלקות המערביות, ואיינשטיין מצביעה לכיוון שבו מסתיימת עזה, ואחריה מתחילות חאן-יונס ורפיח.
על כל האורך את חולשת?
"כן. זה רק חלק. בסך הכל יש לנו כ-20 אלף דונם. אתמול בערב ישבתי פה בלב השדות", היא מראה בטלפון את השקיעה שצילמה מכתימה ומזהיבה את השדות, "לשבת בשדה ולראות את השקיעה הזאת, מה צריך עוד?" היא שואלת כאילו מדובר במקום הכי שלֵו בעולם.
ומאז אוקטובר 2023, בעצם, לא עזבת את השדות.
"לא חשבתי לזוז מכאן. את הקיבוץ פינו בראשון בערב. בר, הבן שלי שגר בצפון והגיע לחג עם משפחתו, עזב ברגע שפתחו את הכבישים. למחרת בן הזוג שלי והילדים ברית ויותם נסעו מכאן, ואני נשארתי. היה לי ברור שאני לא עוזבת את השדות, כמו שבסבבים הקודמים לא עזבנו. בצהריים הגיע אליי מרכז המשק ואמר, 'אורנה, קחי אוטו וסעי מכאן, הצבא לא ייתן לך להסתובב בשדות', כי בשבוע הראשון עוד הסתובבו פה השאריות של הנוח'בות. ובאמת, אל כל השטחים והחלקות שנמצאים מערבית לכביש 232 הצבא לא נתן להתקרב בתחילת המלחמה.
"אבל אנחנו היינו בישורת האחרונה של קטיף הבוטנים, כמו עכשיו, ולכן הסכמתי לעזוב לכמה ימים וב-17 בחודש כבר חזרתי. וגם לחברים החקלאים שלי מכל הגד"שים היה ברור שחוזרים ועושים את האסיפים וזורעים, כי אם את לא זורעת בתקופה הזו, את מפסידה את השנה, ובשנה הבאה לא יהיו תפוחי אדמה, לא יהיו צנוניות, לא יהיה גזר. התארגנו לחשוב איך מנהלים ביחד את הזריעה ועזרנו אחד לשני".
שבוע וחצי אחרי 7 באוקטובר. שיא ההלם. איך הצלחת להחזיר עובדים?
"שלחתי לעובדים הודעה שהחלטתי לחזור, ומיד כולם התגייסו, אנחנו צוות שעובד ביחד 40 שנה והתרגשתי עד דמעות לראות את החזרה של חברי גד"ש מגן. אנשים נסעו מהמלונות בים המלח לקיבוץ. מי שלא עזבו אותנו לרגע אחד הם העובדים השכירים מרהט, שנרתמו מיד בלי לבטים, וזה ריגש אותנו. גם המתנדבים שהגיעו, בהם גם בנים ובנות שכבר עזבו את מגן, חיממו את הלב וגרמו לי להזיל דמעות. כשהיינו שטח צבאי סגור, צה"ל הוציא את כלי העבודה לחלקות הרחוקות סמוך לאורים, עשרה ק"מ מכאן, עד שבהדרגה הצבא פתח עוד שטח והתקדמנו עוד מערבה".
כשאני מציינת שבין אומץ לחוסר אחריות מפריד תלם צר מאוד, איינשטיין משיבה שהיא טיפוס שמדחיק. "אני חקלאית. וחקלאי יודע שהוא בכל מצב חייב לזרוע. גם כשהוא בשדה ועפים עליו טילים. האם זה בסדר? האם זה נורמלי? בשבילי ללכת מכאן ב-9 בחודש זו הייתה טראומה. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה, 'אבא לא היה סולח לי אם היה יודע שאני עומדת לעבור את השער הצהוב'".
"הבנתי שזו הרעשה לא רגילה"
היא בת 64, בזוגיות, אמא לבר, ברית ויותם, וסבתא לנכדות, חקלאית במגן למעלה מ-46 שנים וזה 24 שנים מרכזת את הגד"ש של הקיבוץ, תפקיד שמתאפיין ברוב גברי מוחץ, ולא, אין לה שום כוונה לפרוש או לנטוש בקרוב את כלי הדיש.
חלק מהשיחה נערכת בשדה וחלק בביתה שבקיבוץ. על השולחן שצופה אל עץ הרימון הכורע תחת כובד הפרי, אורנה מניחה שטרודל ריבה אדומה וכוסות קפה וסודה. השלווה הקיבוצית של שבת בבוקר מזמזמת שקט מטריד, ואי-אפשר שלא לחשוב על הזמן המקביל אשתקד, כשכל המשפחה של איינשטיין הגיע להתארח בשמחת תורה.
"ברית חזרה למגן באוגוסט 2023 אחרי תקופה בכליל שבצפון. לחג הגיעו מגניגר שבצפון בר, אשתו קרן והנכדות. ותראי מה זה, עכשיו ההתרחשות היא אצלם".
ואת במתח?
"כשזה אצלך, יש לך שליטה. עכשיו אני מתעוררת בכל לילה לראות אם יש אזעקות בצפון ומתקשרת הרבה. ב-9 באוקטובר הייתי אמורה לנסוע עם יותם, הבן הצעיר, לגרמניה, שם הוא מתחיל לימודי מוזיקה. זה כמובן לא קרה. בשבת, שש וחצי בבוקר, הערתי בעדינות את הילדים והנכדים, כי הבנתי שזו הרעשה לא רגילה. אחרי שאמרו לסגור דלתות ולהיות בשקט כי נכנסו מחבלים, גיסתי התקשרה ואמרה, 'שמעתי שיש מחבלים באחד הקיבוצים' ועניתי לה, 'כן, זה אצלנו', כי חשבתי שנכנסה קבוצה קטנה רק למגן. לאט-לאט הבנו את התמונה ואת גודל האירוע".
במגן, למזלם הגדול, התמונה הייתה יחסית פחות נוראה. הודות לתושייה של חברי כיתת הכוננות, הקיבוץ לא נפגע ב-7 באוקטובר, וחיצונית הכל שלם ומוגן, ואיינשטיין מצטטת את אסף בבלי מרכז המשק שאומר, "הכל אותו דבר ושום דבר לא אותו דבר'".
"יש אווירה כבדה יותר, אנחנו מרגישים את אשמת הניצולים כשאנחנו יודעים שהשכנים הצמודים שלנו מניר עוז, שחטו את כולם שם", היא מצביעה אל הקיבוץ שנמצא קילומטרים ספורים מערבה. אנחנו שוב ברכב, בנקודה גבוהה בקיבוץ, חולפות מתחת לקבר השייח', ואיינשטיין מעדכנת: "תמיד צחקנו שהוא שומר עלינו. ממול זה חאן-יונס, בדיוק מפציצים שם, וזו השכונה החדשה שבונים במגן, וניר עוז מולנו", היא מתארת כמו קריינית בסרט היסטוריה, כאילו לא מדובר בחיים של כאן ועכשיו.
"זה נירים", היא ממשיכה ומצביעה לכיוון, "וכל הלחימה הייתה ממש כאן, בשטחי הקיבוץ. כשכיתת הכוננות שלנו, שהצילה אותנו, רואה איך השכנים מניר עוז עולים בלהבות. המחבלים באו בכמה סבבים", עכשיו נדמה שדבר לא קיים, ואיינשטיין מדברת כמו לעצמה. "פה הם פרצו את הגדר ונכנסו, פחות מקילומטר, כביש משותף, שני קיבוצים שכנים - אחד, ניר עוז, נגמר לגמרי, ואנחנו ניצלנו".
בעיקול היא מצביעה על עמדות המחסה מבטון. "יש לנו רבש"ץ, ברוך כהן, הוא מר ביטחון והוא מעולם לא הוריד את העמדות הישנות. צחקנו עליו, אבל הוא צדק. חלק גדול מהלחימה הייתה באזור", היא מצביעה על שורת בתים, "חבר'ה לוחמים עלו על הגגות כדי להשתלט על השטח, ניהלו קרב והצליחו להדוף ולהרוג חלק מהמחבלים. ליד השער היו כמה גופות. מכיתת הכוננות שלנו שניים נהרגו, ברוך הרבש"ץ איבד את רגלו ועוד חבר כיתת כוננות נפצע".
היא מספרת, ואני מדמיינת פרקים של עמוד האש ואת קולו של יוסי בנאי. ועכשיו איינשטיין שוב מצביעה על ניר עוז, שם חיים שלמים עלו בלהבות, למעלה ממאה מחברי הקיבוץ השכן נרצחו או נחטפו, ומהם מספר החטופים הגבוה ביותר שעדיין בעזה.
"את רואה כמה קרובה ניר עוז? יש אפילו כביש משותף. כל בן אדם שלישי בניר עוז נפגע, ההרס נורא, החטופים, הנרצחים, סעיד משה, מרכז הגד"ש הנהדר שאיתו היו לי יחסי עבודה וקשרים מצוינים שנרצח, ובתוך הכאוס אנשים מגיעים ומחליטים לברוא חיים מחדש", אשת הברזל דומעת עכשיו, "אני מתרגשת מזה באמת. הסיפור של מרכז הגד"ש של בארי, אבידע בכר, שאיבד את אשתו ואת הבן שלו והוא ממשיך בתפקידו גם לאחר שרגלו נקטעה, זה קומץ של אנשים שלא מוותרים. ולמרות זאת אני מבינה את מי שמתקשים לדבר על חזרה".
הפתעת אותי.
"בהתחלה היה ברור לי בצורה פנאטית שחוזרים לניר עוז ולבארי ולכפר עזה. בהמשך התחלתי להבין את הקושי הנפשי לחזור. הקיבוץ שלנו לא נפגע בגוף, אבל בקיבוצים האחרים, בכל מטר שהם הולכים, פה מישהו נרצח, שם מישהו נחטף, קשה לחזור ככה, או לשמור על קהילה. נכון שלא קל לי עם המחשבה הזו, כי יש לי אופי של מתנחלת, אבל הם כולם היו בסכנת חיים, כל מי שיצא משם זה בנס, אז מה להגיד להם? שיהיה בסדר וזה לא יקרה עוד פעם? מי שחווה חוויה כזו, איך אפשר להגיד לו משהו?"
"אני מדחיקה כפייתית"
לקיבוץ מגן, השוכן קצת יותר מ-4 ק"מ מגבול עזה, ונמצא ב"קו השני" של קיבוצי העוטף, חזרו 90 אחוז מהאוכלוסייה, ואיינשטיין מסבירה שהיא ורבים אחרים לא יושבים כאן רק מפני שנוח להם, אלא ממניעים ציוניים גרידא.
"אמרתי קודם שיש לי אופי של מתנחלת, ואני לא אומרת את האמירה הזו בגאווה, אבל מדינה שרוצה להיות עצמאית לא יכולה להתנהל בלי ישיבה על הגבולות ובלי חקלאות. אנחנו קווי הביטחון של המדינה. בנובמבר, בשבוע החלפת השבויים, כשהייתה הפסקת אש, נתנו לנו בפעם הראשונה להתקדם מערבית למגן וכולנו הסתערנו על השדות שעל הגבול, לעבד עוד חלקת אדמה, לזרוע כמה שאפשר. לאחר מכן, כשהמלחמה התחדשה, המשכנו לעבוד, ואת בשדה ושומעת בומים. כבר דיברנו על זה שאני מדחיקה כפייתית, אבל זה לא נעים, והגוף מעצמו קופץ".
לא מתרגלים?
"מתרגלים ולא מתרגלים", היא מהרהרת ומבטה מחפש נקודה רחוקה בנוף. "אם לא היינו מתרגלים, לא היינו יושבים פה 20 שנה תחת אש. וזה חלק מהבעיה, שהתרגלנו. קיבלנו את הטפטופים בלי לדרוש תהליך שיפתור את הסיפור. אם להישגים של צה"ל היום לא יתלוו צעדים מדיניים, נחזור לאותו מקום. כל פתרון צבאי הוא זמני וצריך להתלוות אליו פתרון מדיני".
למה שתקתם כל השנים?
"שאלה טובה. אנחנו אוכלוסייה נוחה, מכילה, אולי זה החטא שלנו. אנחנו קשובים לצרכים, לא נלחמים ולא נאבקים".
קיבוצניקים.
"נכון. ילדים טובים. וגם המפונים ממשיכים להיות הילדים הטובים. בעיניי הנימוס הזה יושב על זה ששנים הייתה בתנועה הקיבוצית התחושה שבמדינה לא אוהבים אותנו, כי אנחנו לוקחים אדמות, גוזלים את המים, את הקרקעות, במקום להעריך את זה שאנחנו יושבים פה עוד מלפני קום המדינה. הקיבוצים בישראל לא נולדנו עם כפית זהב בפה, ולפעמים גם אנחנו מרגישים שק החבטות של הרבה גורמים. המדינה צריכה לתת לקיבוצים את הכלים לבנות מחדש וליישב את האדמה שלנו בדרך שלנו ואני מאוד מקווה שזה יקרה".
מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?
"להקים קול צעקה ולגרום לממשלה הזאת להבין שזה הזמן לחדול מפוליטיקה קטנה שהיא עסוקה בה. במקום העברת תקציבים וחוקים ששומרים על הישרדותה, שתתחיל ללמוד את צורכי האזור, להפנים את גודל האסון שפקד אותנו, לבנות אסטרטגיה של צמיחה ולהקצות תקציבי שיקום. והכי חשוב, שתבין שללא החזרת החטופים לא תהיה תקומה באזור ובארץ בכלל", היא אומרת.
את כועסת.
"זה לא כעס. זה תסכול בגלל היהירות שהובילה למחיר ששילמנו. שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר רצו להקים גדר ליד בית הספר באשכול וכל הזמן אמרנו, 'אם מסוכן אל תבנו עוד מיגון, תעשו משהו'. הדרג המדיני שהיה שבוי בקונספציה מיגן אותנו בעוד חומה ועוד חומה וגם היום ממשיך כאילו כלום לא קשור אליו, והכל קרה בגלל הצבא. אבל הצבא לפחות לקח אחריות והתעשת, והאנשים הכי טובים שלנו נלחמים כבר שנה ומחרפים את נפשם כדי שאני אוכל לשבת באזור הזה".
"קיפלו את האידיאולוגיה"
היא כסופת שיער ואתלטית, קלילה בתנועתה ומעמיקה במחשבותיה ועוטפת אותה לפעמים השלווה הזו שמאפיינת את מי שיודעים ששינוי הוא הקבוע היחידי. כי להיות חקלאית, היא אומרת, זה אורח חיים. זה הרבה מעבר ליקיצה כדי לעבוד את האדמה. זה חיבור לעונות השנה, לצמיחה, לשגשוג, לאסיף, לאדמה ולמה שהיא נותנת. ובעניין ההדחקה, חקלאים צריכים לדעת לקום בכל שנה ולשכוח את זה שאולי לא יירד גשם או שתהיה סופה שתפגע בשדה. אופטימיות היא סידור עבודה.
אופטימיות גם כשמדינות לא לוקחות השנה את התוצרת שלך?
"חלק מהגידולים שלנו הולכים ליצוא ומאז 7 באוקטובר ההזמנות ירדו באחוזים רבים. לקוחות שאנחנו עובדים איתם 40 שנה לא רוצים תוצרת, כי פוחדים שהצרכנים יעשו חרם. האיטלקים לא לקחו השנה בוטנים, יש מדינות שביטלו עסקאות שנסגרו על תפוחי אדמה, מזלנו שהייתה להן שנה גשומה והם נתקעו בלי, אז קיפלו קצת את האידיאולוגיה וחזרו. שומעים זמירות ברשתות שיווק באנגליה ובנורווגיה שפחות רוצים תוצרת ישראלית".
ומה עם ביטחון המזון שלנו? בתחילת המלחמה לא היה גזר. בהמשך מחסור בעגבניות.
"נכון וזה צריך ללמד אותנו לתמוך בחקלאות המקומית ולעשות תכנון תזונתי נכון. כל מדינה שרוצה להיות עצמאית, ואנחנו חייבים להיות עצמאים, לפחות משתדלת לגדל את רוב המזון שלה ולא להיות תלויה. שנת המלחמה הייתה בית ספר לכך".
בעוד עשור יהיו כאן חקלאים? לא בדיוק עבודה מועדפת אצל האמא היהודייה.
"נכון. עבודת השדה היא עבודה קשה. את קמה בבוקר והולכת לישון בלילה סביב השדות, ולא מעט אנשים בוחרים מקצועות יותר קלים שלא משעבדים ולא מחברים אותך כל ימות השנה כל הזמן, וגם אי-אפשר בחקלאות לעבוד מהבית", היא צוחקת. "אבל תמיד יש צוות שמתחלקים איתו, ואפשר לתכנן פנאי, לצאת לחופשות".
את מרכזת הגד"ש היחידה בארץ.
"נו אז מה? את רואה למה אני לא רוצה להתראיין?" היא קצת זועפת. "אני מבינה את הגימיק בשאלה, אבל זה נון-אישיו. אני לא בשדות כי אני גבר או אישה, אלא כי צמחתי מתוך הענף וזה טבעי לי. ברור שאני מכניסה לתפקיד תכונות נשיות, אולי דרך הניהול. יש שיגידו שאני על תקן של גננת או עובדת סוציאלית, אבל אני גם יודעת להיות אסרטיבית. כשעובדים עם צוותים צריך את הגמישות ואת ההקשבה. אנחנו ביחד כל כך הרבה שנים, סימן שמשהו עובד כמו שצריך".
את מודה שיש ניהול נשי.
צוחקת. "ברור שהתכונות הנשיות באות לידי ביטוי. אני אישה ולא מנסה להיות מה שאני לא".
מה האדמה לימדה אותך?
"להעריך ולאהוב אותה ולהכיר לה תודה, כי היא נותנת לנו המון. לימדה שאם מקשיבים לה היא יודעת לתגמל בהתאם. לימדה שכל דבר בעיתו. המוטו שלנו זה שהאדמה והגידול מדברים. הרבה פעמים צחקו עליי כאילו אני אוהבת לעבוד בשבת, אבל כשצריך עושים ולא דוחים. יש גם מצבים מאתגרים, כמו ב-13 בספטמבר הקודם, הטמפרטורה צנחה וירדו גשמים שהרסו לנו 750 דונם בוטנים. ולפעמים גם לא ישנים בלילה, את שומעת מהחלון את הברד ומבינה מה קורה לתפוחי אדמה, והעיניים דומעות, אבל יש רגעים שאת נכנסת לשדה, רואה את החלקה והעיניים צוחקות, כי הטבע נותן גם את הדברים הטובים. הוא מנהל אותנו ואנחנו מנסים לשוחח איתו, להתיידד ולהבין מה קורה".
מה את הכי אוהבת לשתול, לזרוע?
"כל גידול מרגש אותנו. עכשיו זורעים את תפוחי האדמה, מסיימים לדוש את הבוטנים, מחר מתחילים לקטוף אבוקדו".
סעיד משה, אביר תפוחי אדמה ומרכז הגד"ש של ניר עוז שנרצח, היה קולגה שלה וחבר יקר. "אנחנו כמה גד"שים ביחד - נירים, ניר עוז, עין השלושה וחלוצה, הקשר קרוב בין מרכזי הגד"ש, משתפים פעולה ברמה מחשבתית ותפעולית, חלק גדול מהתוצרת משווקים ביחד. למשל, את כל תפוחי האדמה אנחנו משווקים כקואופרטיב של תשעה משקים, וסעיד היה המבוגר האחראי שלנו. תמיד כשהיינו צריכים שיקול דעת פונים אליו ותמיד היה לו מה לתרום ולעזור ולהוסיף. סעיד היה הראשון ששמעתי שנהרג בשבת וחשבתי שזו שמועה, לא יכולתי לעכל. הוא חסר לכולנו".
