גמר הפלייאוף, משחק חמישי, כדור אחרון בידיים של הפועל ת"א.
עד כאן - תסריט אפשרי בהחלט. השאלה היא מי מבין רשימת הכוכבים של הפועל יסיים את העונה על הפרקט בדקה האחרונה של גמר הפלייאוף.
אין לי באמת יכולת לענות על השאלה המלחיצה הזו, ולכן פניתי לרפואה המודרנית כדי לקבל עזרה. אז הנה, אם תרצו, "מעשה בשלושה כדורים":
הכדור הראשון הוא נגד חרדה. עם כל הכבוד לספורט בישראל וחשיבותו הרבה, המדינה שלנו עדיין במלחמה וקשה עד בלתי אפשרי לתכנן משהו מעבר ליום הבא, וגם זה בסימן שאלה. תוסיפו לזה את המטרות הגבוהות שהציב עופר ינאי לעונה הזאת, ותקבלו מתכון להתקף חרדה. איך מנהלים קבוצת כדורסל שאחרי משחק באירופה לא חוזרת לארץ ולא שומרת על שגרה? להנהלת הפועל ת"א דרוש אורך נשימה גדול כדי לעמוד באתגר, בעיקר בליגה שבנויה על מומנטום שיכול להתהפך הרבה פעמים עד תחילת הפלייאוף. לא כל הפסד הוא סוף העולם וגם לא ניצחון מסל מזליקי בשנייה האחרונה צריך להיות חזות הכל. שלא נדבר חס וחלילה על מצב חירום בארץ שבו השחקנים הזרים יחשבו מסלול מחדש. את הכדור הזה הייתי מציע לכל מנהלי הקבוצות לקחת אחת לכל שעה עגולה מתחת ללשון.
הכדור השני הוא לסבלנות. אפשר לקחת אותו על בטן ריקה והוא עושה סדר בין סקנדל לפסטיבל. כל כך הרבה שחקנים מוכשרים הגיעו השנה, כל אחד עם רזומה גדול יותר מהשני. זה מתחיל מהמאמן שצריך להחליט של מי הקבוצה, אצל מי הכדור ברגעים המכריעים ואיך מנהלים את הסגל. רק שלושה משחקים עברו, מתוכם שני הפסדים, וכבר שמו של סטפנוס דדאס מתנדנד. אם מנהלי הפועל החליטו שהוא האיש הנכון למשימה, אז תנו לו שקט לתכנן מהלכים ולבנות היררכיה ברורה. אם יש לכם ספק, תעצרו כל עוד רכבת ההרים עדיין לא יצאה מהתחנה.
הכדור האחרון הוא מעור כתום, זה שימשיך לקפוץ על הפרקטים בכל הארץ, בעיקר אם הם במרכז הארץ. עם קהל או בלי, הכדור הזה יעזור לנו לשמור על שפיות יחסית וייתן לנו הרגשה פעמיים בשבוע שהספורט הוא התרופה ללב השבור. אם אפשר שגם ידיים של שחקנים ישראלים ייגעו בו - תמיר בלאט, יובל זוסמן או תומר גינת - זה בכלל יהיה נפלא.
והכדור הכתום הזה שבעזרת השם יהיה בידיים הנכונות של שחקן הפועל ת"א בשנייה האחרונה של גמר הפלייאוף, האם הוא ייכנס? גם לרפואה המתקדמת אין כדור שיכול לענות על השאלה הזאת.
