אחד הרגעים שהבהירו למור קמינו — די-ג'יי בלסטד בינדי, בשמה המקצועי — שעולם מסיבות הטראנס שהכירה למעלה מ-20 שנה מתחלק ללפני 7.10 ואחרי 7.10, היה במסיבה שבה פגשה לראשונה ניצול נובה על הרחבה.
"היה לי רגע מרגש מאוד באותה מסיבה", היא נזכרת. "לפני שעליתי לנגן בעצמי ראיתי בחור שהכרתי בפנים מרחבות הריקודים, אבל מעולם לא דיברנו. הוא פנה אליי סתם ככה ומשהו באנרגיה שלו גרם לי להרגיש חוסר נוחות, אבל לא רציתי להירתע או לשפוט, אלא לנסות להקשיב למה שיש לו להגיד. הוא ישב לידי וסיפר שהוא היה בנובה ומיד הבנתי את האנרגיה, ראיתי בעיניים שלו פשוט הכל, את כל סיפור הבריחה שלו, ההישרדות, ראיתי דרך המילים שלו. הוא סיפר שהוא בדיוק חזר מחו"ל ושהגיע למסיבה כדי לנסות לחזור לרקוד. אמרתי לו, 'כל הכבוד שאתה מתמודד וכאן איתנו', והוא אמר לי, 'אין לי ארץ אחרת'".
"אחד השירים שתיכננתי לאותה מסיבה היה 'אין לי ארץ אחרת'", מספרת קמינו. "לפני שעליתי לנגן התלבטתי המון אם לנגן את הטראק שהכנתי עם המילים האלה. זה היה יום העצמאות, ורציתי לבוא עם אמירה רצינית וקשוחה אחרי 7.10, מאוד התרגשתי והתלבטתי אם לעשות את זה. אחרי השיחה עם הבחור הוא סגר לי את הפינה, בחור ניצול מהנובה עם סיפור מטורף שאומר לי למרות כל מה שהוא עבר 'אין לי ארץ אחרת'. אז ניגנתי את המילים האלה, והוא היה בסט שלי, ואני רואה אותו מתחבק עם חברה שלו, רוקד בשורה הראשונה והכל מתחבר בצורה מטורפת. מנגד, כאב לי על אלה שלא חזרו כמוהו לרקוד במקומות שהם הכי הרגישו בהם בבית. אני מדברת עם הרבה אנשים שניצלו מהנובה ומבינה שיש הרבה בליינים שתקועים מאחור, וזה כואב. אבל אין לך מה לעשות עם זה חוץ מלהמשיך לנסות להיות ביחד כמשפחה, ולהמשיך לנסות לגרום לאלה שכן באים לרקוד ולהרגיש בבית על הרחבה".
2 צפייה בגלריה
"מצאתי את עצמי חושבת איפה מתחבאים". מור קמינו מתקלטת במסיבת טבע ביער במרכז הארץ | צילום: בצלאל בן אשר
אנרגיה בלי מילים
שנה בדיוק עברה מאז מסיבת הטבע נובה, שלאחריה השתנו לכולנו החיים. משפחות, חברים, בני זוג שאיבדו את היקרים להם בשטח ליד קיבוץ רעים, וגם משפחת מסיבות הטראנס והטבע שאיבדו את חבריהם לרחבה, בין שנרצחו ובין שחוו טראומה קשה ומעולם לא חזרו לרקוד - כולם מנסים מאז להתאושש.
אנחנו נפגשים עם ארבעה אנשים שהמסיבות האלה הן חלק מהדם שזורם בעורקים שלהם, שני די-ג'ייז, מפיק ובליין. הם בגילים שונים, כל אחד בסטייל אחר, אבל עם אותה אהבה למוזיקה, מה שנותן הצצה רחבה לסצנת המסיבות הישראלית, שנה אחרי. הם מגיעים לראיון עם חולצות לזכר חבר שנרצח או נחטף מהנובה, ומסבירים מה עבר על כל אחד מהם עד שחזר להרגיש בנוח לרקוד ולהרקיד שוב. "אני די-ג'יי 11 שנה", מספרת קמינו (39). "יש לי הרבה פז"ם בסצנה מאוד ספציפית בטראנס שנקראת 'דארק הייטק'. זה סגנון מוזיקה של כל הקשוחים והאפלים, ואני חלק מהסצנה הזו רוב חיי".
מה המוזיקה בשבילך?
"זה חיבור, ביטוי למשהו שלא חייבות להיות בו מילים. אנרגיה שיורדת לקרקע, שמחברת אותך לעצמך, לתחושות מסוימות, ומחברת בין אנשים. זה מה שהוביל אותי לרצות להעביר את הדבר הזה הלאה, לבטא את מה שאני מרגישה ולחבר את כולם. מוזיקה מחברת יותר ממילים. אני בעולם הזה הרבה זמן והסצנה ממשיכה להשתנות כל הזמן. יש תחלופה של קהל ויש דינוזאורים מתמידי לכת שבאים למסיבות לא משנה באיזה גיל ובאיזה מצב הם. זה הבית שלי, המשפחה שלי וזה מאוד מעניין לראות את ההתפתחות מהצד. עם הזמן סצנת הטראנס הפכה למיינסטרים, מקובלת יותר, פחות מרתיעה. בנובה הייתה במה אחת של טראנסים, 'המאשרום' בניהול האחים התאומים מיכאל ואושר וקנין שנרצחו באירוע וכולנו כואבים עליהם מאוד".
"זה הדלק, הנשמה"
דור קפח (25) יוצא למסיבות מגיל העשרה והפך מבליין למפיק. "לפני הכל אני בליין, כי אני מאוד מחובר למסיבות מכל הסוגים", מסביר דור. "המוזיקה בשבילי זה בוקר, צהריים וערב, חיבור חזק וקיצוני. אין דרך להסביר את הריגוש שקורה לנו שם".
ספר על אחת המסיבות הכי משמעותיות עבורך.
"עשיתי מסיבה בבארי בתחילת אוגוסט הקודם. חברה של אחד הדי-ג'ייז תצפיתנית בדרום והיא הזהירה אותנו לא להגיע למקום ובטח לא לעשות שם מסיבה. לא ייחסנו לזה חשיבות, אמרתי לה שתבוא לרקוד איתנו וגם אלה מעבר לגבול מוזמנים אם ירצו. החבר'ה של בארי עפו על המסיבה, הם אנשים שמאוד אוהבים לרקוד. היום? אני לא אעשה מסיבה באזור הזה בחיים, נקודה, ואני כבר לא יודע אם אעשה בכלל מסיבה בשטח. אשכרה יש מצב שזה היה קורה לי שם אז. זו אחת המסיבות האחרונות שעשיתי לפני 7 באוקטובר וזה משפיע עליי מאוד עד היום. לחזור לעשות מסיבות כאלה אחרי שהזהירו אותי ולא הקשבתי, זה דבר שלא יקרה בחיים. התבגרתי, אני לוקח דברים הרבה יותר ברצינות ועל זה אני מודה".
מור מוסיפה: "לא הייתי בנובה, אבל חשבתי ללכת כי הביאו אמן שלא ניגן פה המון שנים, סוניק סיזן. למזלי, בגלל שהייתה לי הרבה עבודה שכחתי לגמרי מהתאריך הזה, והיום זה אחד התאריכים ששינו את חיי. לא הייתי שם, אבל התקפי החרדה שחטפתי מאותו יום היו קשים, הייתי במצב נפשי לא טוב בכלל. הנובה שינתה לי את החיים, נכנסו למשפחה שלי, המשפחה של הטראנס, ועשו בה טרור. זה לא משנה אם הייתי שם או לא. חוויתי את זה מתמונות שבליינים חברים שלי שלחו לי בלייב עוד לפני שזה היה בחדשות. לקחתי קלונקס במשך חודש כדי להצליח טיפה לישון, היו לי סיוטים של החיים. נסעתי להודו רק כי הייתי חייבת ניתוק, לחזור לעצמי, הבנתי שאני לא כאן באף צורה".
מתי חזרת לנגן במסיבות?
"המסיבה הראשונה שעשיתי הייתה ביום ההולדת שלי, ב-1 במארס, חמישה חודשים אחרי הנובה. איך שנכנסתי לשטח הייתי בהתקף חרדה קשה, חזרתי לאותה נקודה שהייתי בה. הכל היה חשוך, כל הזמן חיפשתי מי מגיע מהצדדים ויכול לפגוע בנו. מצאתי את עצמי חושבת איפה מתחבאים אם קורה משהו, וזו מסיבת שטח שהייתה במרכז, אבל הטראומה יותר קשה מהמציאות. הכרחתי את עצמי לנגן, ואיך שעליתי אמרתי לעצמי, 'או שאת משחררת את כל הדבר הזה או שאת נתקעת בטראומה לנצח'. לחצתי 'פליי' וזה מיד היה הריפוי שלי, זה חיבר אותי לעצמי. ניגנתי שלוש שעות וזו הייתה חוויה מדהימה, חלק מהמסע שבו כולנו מחזירים את עצמנו לדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות למרות שכולנו עדיין בטראומה. בהרבה מסיבות שאני מנגנת מאז אני עדיין חווה רגרסיות חרדה, אבל אני לא אפסיק לעשות את מה שאני עושה, אף אחד מאיתנו. לא נפסיק לעשות את מה שאנחנו אוהבים, זה הדלק, הנשמה, זה מה שמחזיק אותנו בחיים. אי-אפשר להתעלם מהמצב והדרך שלי לעשות את זה היא לשלב בין הרגע הזה למה שקורה בחוץ".
מה השתנה בשטח?
"בכל מסיבה יש פינת הנצחה למישהו שנרצח, לחטופים. כשאני רואה את זה אני מיד מתחילה לבכות, אבל מבינה כמה זה חשוב כל כך לריפוי. חשוב להבין שאנחנו עדיין בחוויה בגלל שזה נגע ממש בסצנה שלנו, במשפחה שלנו, בסצנה של הטראנס. גם לפסטיבלים בחו"ל אנשים מגיעים עם סטיקרים ועם חולצות של חטופים. די-ג'ייז מחו"ל מרימים דגל של נובה, שלט של אחד החטופים. די-ג'יי מאוד מפורסם מפורטוגל בשם ראוור פתח סט שלו עם קטע שקשור לנובה, וזה מאוד מרגש לראות עד כמה זה השפיע בכל העולם. אחד האמנים האהובים על אליה כהן החטוף, וזה שאני פה היום עם החולצה שלו כי הוא חבר טוב שלי, קקיאלה, יודע כמה הוא אוהב אותו והוא אשכרה כל הזמן שואל אנשים מה איתו ומתי כבר הוא חוזר".
הניצולים נותנים פרופורציות
דור: "הסיבה לבוא למסיבת שטח ולרקוד די השתנתה מאז 7.10. לפני זה היה חופש, המוזיקה שלנו שהכריזה 'פיס אנד לאב' ו'יאללה תעזבו אותנו בשקט'. עכשיו אנחנו רוקדים בשביל החטופים ואלה שמתו, לא נפסיק לרקוד רק בשבילם, ובגלל זה המון-המון אנשים חדשים מצטרפים. כולם רוצים להיות חלק מזה כדי לזכור את אלו שמתו תוך כדי שהם רקדו, ולא נפסיק גם אם יהיו מיליון טילים מעל הראש שלנו. אני רואה המון קהל חדש שבא להשתחרר, לרקוד ולזכור".
מור: "יש ממש תחושה של שליחות. אחרי כל אירוע טראומטי אנשים רוצים לצאת יותר ולהרגיש יותר חיים, לזכור כמה חשוב ליהנות. המסיבות חזרו מיד, לא הייתה רגיעה. אנשים צריכים לרקוד כדי להוציא את השיט שלהם ולפרוק הכל עם מוזיקה, זה חלק מהאוויר לנשימה".
דור: "המון אנשים ברחבות הם מהנובה, וזה לא דבר פשוט, אתה מכיר את הסיפורים שלהם ונזכר ברגעי האימה המטורפים. בהתחלה זה מרתיע, אבל אז הרבה הולכים לדבר איתם, לשמוע את הסיפור שלהם, ומקבלים דווקא מהם המון כוחות".
מור: "צריך הרבה כוחות כדי לחזור למסיבות, ודווקא דרך הניצולים אתה מקבל פרופורציות".
יש כאלה שלא חזרו לרקוד מאז?
"יש את חברת ההפקה 'הספירלומים' שלא חזרה משום שאליה כהן היה חלק חשוב ממנה. הוא נורה ברגלו ונחטף לעזה, בת זוגו זיו הייתה איתו במכונית וניצלה בנס, ומאז היא נלחמת עליו בכל דרך אפשרית, וכולנו איתה. אבישי, השותף שלו להפקה, ניצל גם הוא מהנובה ואין יום שהוא לא נלחם על החזרה שלו מהשבי".
משה אלעד (33) הוא אחד מוותיקי המתנדבים של פרויקט "אנשים טובים" של עמותת עלם, שעוזרת למבלים במסיבות טבע שנמצאים במצבי קצה בעקבות שימוש בסמים. הוא היה בנובה והצליח להימלט, אבל שלושה חברים שהגיעו לנובה כדי להתנדב בפרויקט נרצחו. משה מספר שהמסיבות הפכו להיות מסיבות הנצחה, פחות אינדיבידואליות ויותר כאלה שמייצגות עם שלם, עם דגלי ישראל בארץ ובעולם, משהו מאוד לאומני שלפני שבעה באוקטובר לא הסתדר כל כך עם הסצנה שצעקה בעיקר - לשבור את כל הגבולות. "אני יוצא מגיל 17 למסיבות טראנס", הוא מציג את עצמו. על החולצה הכחולה שלו יש צמד מילים, "איש טוב", בענק. "מסיבות הטבע הפכו למקום שבו גדלתי ושעיצב אותי מבחינת חברים, אהבה למוזיקה, חיבור לאדמה הישראלית, לנופים, לקהל, לצעירים. בסצנת הטראנס יש המון סגנונות, וזה ממש לייף סטייל שלם לא רק סגנון מוזיקה".
מה היה בנובה?
"יצאנו צוות של תשעה מתנדבים ומתנדבות, באנו לתמוך בקהל. אנחנו בעיקר מסתובבים במסיבות, מחלקים מים ופירות, תוך כדי הזריחה היו הרבה אנשים שהיו צריכים אותנו, בעיקר בתחילת המתקפה כשהם הגיעו למצבי קצה. במהלך הבוקר הצלחנו להגיע לכיוון היציאה ולברוח, אבל במהלך הנסיעה ירו על האוטו. חלק הצלחנו לברוח, אבל המתנדבים סיגל לוי, יונתן ריכטר וליאור חדד אטיאס נרצחו ברכב. הסתתרנו באזור הטנק המפורסם עד שחולצנו, ותוך כדי תמכנו ועזרנו לאנשים מסביב".
עלייה בשימוש בסמים
די-ג'יי פטריק חן, המוכר בשם הבמה שלו "אנימטו", התחיל לנגן בשנת 2000 במהלך טיול בהודו ויפן. אחרי שחזר לארץ ניגן בכל במה אפשרית לצד חברו הטוב די-ג'יי מתן אלמלם "קידו", שנרצח בנובה מתחת לאמבולנס הדמים שנשרף בשטח רעים. מאז פטריק מנגן עם חולצה לזכר קידו ועליה הסמל שלו - אוזניות די-ג'יי הפוכות שנראות כמו סמיילי. "נעצרתי בפעם הראשונה בגיל 20 במסיבת טבע, כי ככה היו מתייחסים פעם למסיבות שטח", נזכר פטריק. "הקהל היה של בני 40 פלוס, אבל במשך השנים הכל השתנה לגמרי. הייתי אמור לנגן בנובה, אבל הוזמנתי בדקה ה-90 להופעה בברזיל ונסעתי. שמעתי משם שקידו מנותק קשר ועל זה שמצאו את הטבעת שלו חמישה ימים אחרי מתחת לאמבולנס. קידו היה חבר שלי מעל 20 שנה, מסוג האנשים שאם הוא איתך אתה יודע שאתה לא צריך לדאוג. בלוויה שלו היו המון-המון אנשים, ושם הבנת עד כמה הוא נגע בכולם ואיזה איש של מוזיקה הוא היה. מאז 7.10 הרבה השתנה גם מבחינת האובדן הקשה שלי וגם מבחינת המוזיקה והסצנה".
כמו מה?
"הסצנה התפוצצה ברמות מטורפות, כמויות של מסיבות שלא ראיתי אף פעם. אנשים יוצאים יותר, הרבה מנסים להדחיק, לשכוח, אבל לא רק זה. אנשים רוצים לחיות את החיים. יש טירוף, יש חטופים, ואנשים מבינים שהחיים קצרים. בגלל 7.10 המסיבות האלה הפכו סוג של מיינסטרים. התמונות שיצאו מהנובה היו של אנשים טובים, מלח הארץ, לא נראים בעייתיים. אנשים הבינו מה זה הטראנס. הורים דמיינו שהם שולחים את הילדים שלהם לאנשים עם רסטות ובאנגים, לא לשכן ולשכנה ממול. הבינו שזה לא גרוע שהילדים שלהם הולכים למסיבות כאלה ואפילו רצו להצטרף אליהם. בנוסף, לכל אירוע גדול התחילו להגיע די-ג'ייז של טראנסים שפחות היו מופיעים באירועים יום-יומיים. המסיבות בחו"ל ירדו בגלל ביטולי הטיסות, אז יש הרבה מאוד מסיבות בארץ, ואני מופיע פי שלושה".
משה: "עם השנים, הגיל במסיבות הטבע ירד, ואחרי 7.10 אני רואה הרבה חיילים וחיילות שרוצים לרפא את הפצעים שלהם. פעם היו רק חבורות שחזרו מהודו, עכשיו רואים מפקד שמוציא למסיבת טבע את הצוות שלו. חוזרים לעזה ביום ראשון, אז בסופ"ש יוצאים לבלות יחד במסיבה. הרבה חבר'ה שאנחנו מכירים מהסצנה, אבל היו בנובה או איבדו את החברים שלהם, באים למסיבות אבל לא נכנסים לרחבה, נשארים בקנטה עם שלטים, חולצות, מדבקות על הגוף שלהם. עקרונית, זו הייתה סצנה מאוד לא לאומית, והיא הפכה להיות סופר-לאומית. פעם זה שיחרר אותי מאוד מכל הישראליות, מה שדווקא התחברתי אליו, ועכשיו אנחנו הסמל הלאומי".
פטריק: "בכל אירוע שאני מנגן בחו"ל יש כמויות של ישראלים עם חולצות ודגלים של הנובה, די-ג'ייז מעלים אותם לבמה והם מספרים על הנובה. זה מטורף".
טלי ארז, מנכ"לית עלם, מסכמת: "אנחנו רואים היום בשטח מציאות מורכבת, שבה לוחמים שיוצאים משדה הקרב בעזה מגיעים היישר למסיבות הטבע, מחפשים מרחב לברוח ולשחרר, אבל מוצאים את עצמם מתמודדים עם לחצים וחרדות. יש עלייה ברורה בשימוש בסמים, גם בקרב מי שדווקא חוששים מאובדן שליטה, וזה מעיד על המתח העצום שבו הם נמצאים. עבור שורדי מסיבת הנובה, הרצון לחזור ולרקוד מובן, אבל הטריגרים שהם פוגשים בדרך מכבידים עליהם מאוד. המתנדבים שלנו נמצאים שם כדי להעניק תמיכה נפשית מיידית ולעזור למי שחווים משברים פסיכדליים או רגשיים, אנחנו כאן כדי להעניק להם תמיכה, להחזיק את היד ברגעים הקשים ולהבטיח שהם לא יתמודדו עם הקושי לבד".
