זה נפתח בים של זיקים, שש בבוקר. הגלים את שיפולי החוף פוגשים. עוד תמימים. עוד לאיטם מלטפים. ואז חדשות הבוקר של רשת ב' בדיווח על שליח או"ם כלשהו. דיווח מגלגול קודם שלנו. אחח, היינו אז ילדים. מה ידענו על החיים.
בעוד חצי שעה גלי זיקים יישאו סירות מחבלים. בעוד חצי שעה יתחילו אזעקות, טילים. בעוד חצי שעה, עם הרמת מסך הבוקר, נגלה שחיינו משתנים. או כמו שתכף יאמר דניאל הגרי: אין-ספור זריחות ושקיעות לכדי יממה מתחברים.
האם אפשר לתאר את מה שקרה לנו ביום ההוא – יום שלא נוכל לספר את כולו לעולם – במסמך אחד? האם ניתן לכרוך יחד לסיפור אחד את עדותם של תושבי העוטף, שורדי המסיבה, הלוחמים, התצפיתניות, הטייסים?
כי זה מה ש"היום שלא נגמר" מנסה לעשות.
ואתה רואה את הפרק הראשון מתוך חמישה ששודר אמש בכאן 11, ולא יכול שלא לדמיין את הררי החומרים שעמדו בפני היוצרים. איך את כל זה עוטפים?
השעון שרץ, שמתקתק, הוא הקונספט. כלומר הדרך לסידור המידע. 114 ראיונות, 35 זירות, סרטונים, ווטסאפים, מפות, שמוצגים לפי זמני התרחשותם הכרונולוגית. זו החוקיות היחידה. חוץ מזה אין חוקיות.
אני לא סגור שזו סדרה שמיועדת לנו, ישראלים תושבי העת הזו. גם אם יש שם לא מעט חומרים מטלטלים שלא פגשנו, ויש. אנחנו הרי התעוררנו לתופת בבוקר ההוא, וחווינו מה שחווינו. חלקנו פחות, חלקנו יותר. אנחנו לא זקוקים שיכרכו אותנו במעין קיצור תולדות הזמן.
זו סדרה, נדמה לי, שנבנתה להיסטוריה. לדורות הבאים. לאומות שסביבנו. סדרה שנועדה לייצא את הסיפור ששינה את ישראל. שכמו נועדה להבהיר למי שיפגוש מעתה אותנו ואת ילדינו: זו הסיבה שהשתנינו. זה מה שהפך אותנו למי שאנחנו.
כדי שסיפור ימלא ייעוד כזה הוא חייב להקיף כמה שיותר ועדיין להיות ערוך בצורה מופתית. כל עדות חייבת להוביל לשנייה. לקדם עלילה.
מהבחינה הזו מורגשת ידם של אמנון רבי וגלעד טוקטלי, מיוצרי "האחת", הטייסת שהעסיקה אותנו לפני 7 באוקטובר.
"היום שלא נגמר" זו סדרה ללא רגע מנוחה. גודש המידע, הניסיון לדלג בין כמה שיותר ולספר כמה שיותר, בא לידי ביטוי בשימוש התכוף במסך המחולק. לפעמים לשתיים, לשלוש, לארבע.
זה לא בא בהכרח על חשבון היכולת לספר רגש, להתעכב מעת לעת על רגעים נוגעים. למשל על עדות ח"כ אלמוג כהן, שנשבר מול המצלמה. זה קורה אחרי שהוא מתאר איך תוך כדי הקרבות באופקים הדבר שהיה הכי נוכח בעיניו, זה שהוא לבד.
מה שגורם לך לרצות לחבק אותו, דווקא אותו. ומצד שני לתהות איך הוא, שחווה מה חווה, משמש חלק בממשלה מנותקת מעמה, שהאיש שבראשה אפילו לא טרח לקחת אחריות.
עוד מילה. למרות אין-ספור העדויות שראינו ושמענו בשנה החולפת, למי שבוחר לראות את "היום שלא נגמר" צפויה התמודדות. שחזור כזה, שנוגע באופן מוחשי ואינטנסיבי כל כך בטראומת היום ההוא, דורש עמידה. הריחוק של השנה, אנחנו עתידים לגלות, לא הופך שום דבר ליותר קל.
בקטנה
"אתה מנסה למרוח", הטיח בן כספית בגדעון סער ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12. "לא, אתה מנסה למרוח", החזיר לו סער. בלי קשר למי מרח ועם מה, נסכם שאנחנו הציבור נמרחנו?
