היום אנחנו מציינים שנה לאסון שכבר מתואר כגדול באסונות שחווה עמנו מאז השואה. איזו אירוניה: רק אתמול מלאו 51 שנים למלחמת יום הכיפורים, ולא נשאר מקום בזיכרון הכללי לציין את מה שקרה אז.
ככל שנתבונן בשתי המלחמות, יגדל התסכול. המלחמה עם מצרים הסתיימה בהסכם שלום. המלחמה מול חמאס מסתמנת כהתגוששות שלא תיפסק אף פעם. אחרי המלחמה ב-73' ההנהגה קיבלה על עצמה אחריות וראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה; בנימין נתניהו לא מכיר באחריות שלו ומתכוון להישאר בלשכת ראש הממשלה לנצח. ב-73' יצאו הישראלים בעוצמה אדירה וקראו לממשלה ללכת. עכשיו אין רוב שיקום ויצעק - עד כאן. נתניהו וחבורתו לא מציעים אופק להסדר עם הפלסטינים - להפך, הם מבטיחים לנו שלעולם נחיה על חרבנו.
על פי נתוני הספרייה הלאומית, עד כה פורסמו 170 ספרים על אסון 7 באוקטובר. ספרו של עפר גרוזברד, "סופה של מדינת ישראל?!" לכד את עיני בגלל הניסיון שלו להתמודד עם השאלה הכי מטרידה: האם יש סיכוי שלא נשרוד כאן כמדינה. "האם באמת הפנמנו את העובדה שיש כאלה הרוצים להשמידנו, דוגמת חמאס, חיזבאללה ואיראן, והם מתעצמים ומחכים לשעת כושר?" הוא שואל. "דומה שלא. אילו הפנמנו זאת, היינו מתנהגים אחרת. היינו יוזמים מכת מנע מקדימה - 'הקם להורגך השכם להורגו'". המסקנה של גרוזברד היא שנתניהו הניח שחמאס מורתע, שנסראללה מורתע, שאיראן לא תשתתף בחגיגה - ולמעשה, אנחנו הורתענו.
נתניהו טעה, וכך הביאנו עד הלום.
במציאות שבה אנחנו לא יודעים מתי ניפגע מאמצעי הלחימה שמשוגרים לעברנו, אנחנו שואלים על מי לסמוך. לחרדים המשימה קלה: הם סומכים על ריבונו של עולם. ומה איתנו? אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו: כל אחד והקרובים אליו.
במקרה שלי, אני סומך על הנכד שלנו, ניר, שנלחם בימים אלו, ועל אחרים מבני משפחותינו שמגויסים למאמץ הלאומי. כל משפחה שאני מכיר תורמת למאמץ הלאומי. שר הביטחון יואב גלנט סיפר לי על בנו ובנותיו שהיו מגויסים חודשים ארוכים. ומי לא התגייס? אתם יודעים.
ועדת חקירה ממלכתית, מוטב שלא תקום. המרוויחים היחידים יהיו עורכי הדין שיגויסו להגן על האחראים ויבזבזו את זמנה. היא רק תאפשר לנתניהו להישאר בשלטון לנצח. אם תרצו להשתכנע בכך, תקראו את ספרו של אביגדור קלגסבלד, "מדריך לוועדות חקירה", שבו הוא מסביר שהוועדות נאלמות בעבודה של זמן ממושך. הוא סבור שהוועדות אמורות לקבוע עובדות, ולא גזרי דין על האחראים. בקיצור, בזבוז זמן. אני מסכים איתו.
שני שירים שיהודה עמיחי כתב מסמנים מצד אחד את הרצון לזכות בשלום, ומהצד האחר את הצורך ללמוד לחיות עם האובדן, עם השכול. כך בשיר "אני עליו השלום": "אני החי אומר עלי השלום. אני רוצה שלום כבר עכשיו, בעודני חי... אני לא רוצה לקיים את נבואת הורי, שהחיים הם מלחמה. אני רוצה שלום בכל גופי ובכל נפשי, עלי השלום".
ועוד שיר, "גשם בשדה קרב", שנכתב סמוך למלחמת העצמאות, ומילים בודדות שוזרות בתוכן את כל הצער והכאב על אובדן החיילים: "גשם יורד על פני רעי. על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים אשר אינם מכסים עוד".
ואיתנו נותרו החיוכים של הנופלים, שילוו אותנו עד אחרית.
אני סומך על הנכד שלנו, ניר, שנלחם בימים אלו, ועל אחרים מבני משפחותינו שמגויסים למאמץ הלאומי. כל משפחה שאני מכיר תורמת למאמץ הלאומי
