אני פוקח את העיניים ומסתכל סביב. על דלתות החדרים בבסיס שבו תלינו לפני שנה מכתבים שקיבלנו מתלמידי בית ספר, הודבקו בזה אחר זה הסטיקרים של הגיבורים שנפלו במלחמה. שנה שלמה עברה. שנה שבה החלפנו כל כמה חודשים, שוב ושוב, את מכנסי הג'ינס במדי הזית. שנה שבה עינינו ראו זוועות וליבנו דאב, ושנה שבה הרמנו ראש וליבנו חש גם גאווה. מאוקטובר שעבר עד אוקטובר הזה. ומי יודע אם מאוקטובר הזה עד אוקטובר שיבוא עלינו, בתקווה, בשלום.
זה הסבב הרביעי שלי ושל חבריי לצוות. אלו אותם מדים, אותו הנשק ובעיקר אותה ההבנה ששוב אנחנו נקראים להמשך המלחמה הקשה והצודקת הזאת, בתקווה ובציפייה שאחיי הנוספים יצטרפו אלינו.
מלחמה שנפתחה במתקפה האכזרית ביותר שידעה המדינה לפני שנה בדרום, בזמן שהייתי עם משפחתי בבית הוריי במושב תקומה שבעוטף עזה. הסתתרנו בממ"ד אחרי שהצבנו ארון קיר גדול שיסתיר את דלת הממ"ד. "תביא את הסכינים מהמטבח", אמרה לי אשתי בזמן שהיא מציירת עם הבנות באותו החדר כדי להעסיק אותן, כשברקע שומעים יריות מיכיני, המושב הסמוך.
גויסתי באותו היום ומצאתי את עצמי רחוק מהמשפחה הגרעינית – אך עם המשפחה הצבאית שלי. מוקף בהמון אנשים טובים באמצע בדרך. עכשיו זה הזמן שלנו להילחם. להילחם למען האישה והילדים שבבית, להילחם למען ההורים, למען החברים ובעיקר למען החטופים שבעזה וכדי להחזיר את הגאווה והחוסן שלנו. של מדינת ישראל.
בכבישי הדרום המוכרים לי כל כך, בנתיבות, באופקים, בקיבוץ בארי, במושב שובה ובכל מקום שאליו הגענו בעוטף ראינו את עם ישראל בתפארתו. מבוגרים ונערים, נשים וגברים שמתנדבים כדי לתת כתף למאמץ הלאומי. כמו שנעמי שמר כתבה: "איש אחד יבנה לי גשר כדי לחצות נהר, איש אחר יצמיח יער במורדות ההר, ואישה טובה אחרת, אם יהיה קשה, רק תצביע אל האופק ותבטיח ש..."
למרות שחשבנו שבגילנו, בגיל 37, המלחמות הבאות יהיו המשימה של הדור הבא – אנחנו מבינים שעכשיו זה עדיין הזמן שלנו. יחד עם הסדירים, להם אני מצדיע בכל יום, אנחנו לוחמי המילואים אומרים: היננו. היננו היום, היננו מחר, היננו בדרום והיננו בצפון. לאן ומתי שיקראו לנו – לשם נגיע ושם נילחם.
כל כמה חודשים, שוב ושוב, החלפנו את מכנסי הג'ינס במדי הזית. עינינו ראו זוועות וליבנו דאב, אך גם הרמנו ראש וליבנו חש גאווה. מאוקטובר שעבר עד אוקטובר הזה