שש בבוקר. מסיבה. צעירים רוקדים, ולפתע פיצוצים בשמיים. חלק מהבליינים חושבים שמדובר בזיקוקים. ואז טבח. נראה שאם המשפטים האלה לא היו מתארים את היום הנורא בהיסטוריה שלנו, זו הייתה פתיחה מושלמת לסרט מלחמה או אימה.
טבח 7 באוקטובר הוא המצולם בהיסטוריה, ואנו מולעטים באינפורמציה ובסרטונים עליו ועל קורבנותיו. בסיפור נובה יש ממד ייחודי סמלי נוסף – נעורים ושלווה, מוזיקה ויופי, שנקטעים באחת. לא בכדי שני הסרטים התיעודיים הבולטים שהופקו השנה, התרכזו בו – NOVA# של דן פאר, שיצא חודשיים לאחר הטבח, ו"עוד נחזור לרקוד" של יריב מוזר, שנמכר בין היתר לבי-בי-סי. שניהם לכאורה בעלי אותו נרטיב ומהלך עלילתי מתבקש – מסיבה, אהבה, מנוסה והימלטות לצד עדות לזוועה – אבל יש הבדלים ביניהם.
NOVA# הוא קקופוניה מכוונת של צילומי חובבים, בלי קריינות או ראיונות, אין בו "גיבורים", ועבודתו הקולנועית המרכזית היא בעריכה שמציגה באפקטיביות את חוסר הוודאות, את הרעש ואת הבהלה ביום שהיה בו הכל חוץ מהיגיון. שמו הוא הברקה, כמוצר תיעודי מתבקש לעידן הרשתות. "עוד נחזור לרקוד" הוא דוקו מסורתי יותר, שמציג עדויות מסודרות של 15 גיבורים, שכל אחד מתאר צד אחר של הזוועה. גם בו, במכוון, ההתמקדות היא בצעירים הבליינים ולא בשוטרים או בגיבורים אחרים בזירה, וזאת כדי לחדד את הנרטיב של נעורים לצד המוות. יש בו מחשבה קולנועית מעניינת: הצגת הגיבורים על מין רצף נע מזכירה את המחזה "המעגל" של שניצלר, וכאן, במקום סיפור על סקס, הרעיון המרכזי הוא המוות המסתובב בין אנשים שלא הכירו זה את זה, אבל חוו חוויה דומה.
קשה לנבא לאן ילך הקולנוע על 7 באוקטובר מנקודה זו, אבל אפשר כבר לעמוד על שני מאפיינים בולטים: הצורך שלנו לחוות, להזדהות וגם להזכיר לעולם ולמי ששכח, לא יודע שובע; ובסיפור הספציפי של נובה יש עצב ישראלי עמוק על נעורים שנגדעו, שיהדהד לדורות.
