ניקולאי קולשוב רוצה להציל את עצמו. ב-31 דקות הוא יצר סרט שנקרא "עד ללא קול", שלכתוב עליו "סרט עוצמתי" זה אנדרסטייטמנט. ביתו מתפרק בתהליך תמ"א, אירועי 7 באוקטובר מזכירים לו דברים שהוא מעדיף לשכוח מעברו הצבאי, וכדי לשרוד הוא מרגיש שהוא חייב לעשות משהו שיסיח את דעתו. ה"משהו" הזה הוא לאמץ כלבה שחולצה מעזה.
אבל "עד ללא קול" הוא סרט הרבה יותר גדול מחייל עם פוסט-טראומה שמאמץ כלבה כדי להתמודד. את התחושות שהוא מעורר קשה להעביר במילים, ובכל זאת ננסה. בין שלבי האימוץ ניקולאי עורך שיחות עם זוגתו, ובהן מתברר כמה הנפש שלו שברירית. הוא מאוד רוצה להתגייס שוב לצה"ל, "להגן על הבית שלו" כלשונו, אבל אותו "משהו" שגרם לו לאמץ כלבה לבית שיש בו חתולים, הוא זה שמונע ממנו לעשות זאת שוב.
כמה הסברים קראנו וכמה סרטים נעשו על פוסט-טראומה צבאית, ו"עד ללא קול", שנעשה במסגרת פרויקט "רסיסים", מצליח להעביר את התחושות הללו כמעט בלי מילים. הנפש של ניקולאי היא אולי הנפש של כולנו מאז 7 באוקטובר, מעין תחושת בדידות יחד עם רצון לעזור במשהו, כשמולנו יש עצב גדול ובלתי נתפס. אז ניקולאי קולשוב הולך להפגנות למען החטופים, מאמץ כלבה ומוצא נחמה בדברים קטנים כמו לשחרר אותה בחוף הים כדי שתיהנה קצת. איך בסרט כל כך קטן מצליחים להעביר את הצופה רכבת הרים רגשית, שסרטים הרבה יותר ארוכים עם תקציבי עתק לא מצליחים? כנראה שזה הקסם של הקולנוע התיעודי, בו בכל סרט אתה תמיד יכול לפגוש את עצמך. ניקולאי קולשוב עשה שירות מצוין לכל מי שנמצא בפוסט-טראומה וזקוק לעזרה. "עד ללא קול" לא עוזב ולא מרפה גם אחרי צפייה שנייה ושלישית, והוא אחד מיצירות הדוקו הכי חזקות על 7 באוקטובר, למרות שאירועי אותו יום בכלל נמצאים ברקע שלו וגיבור הסרט לא מעורב בהם. נראה שהכל מתפרק לו בין הידיים, אבל בסוף הוא מצליח לבנות משהו חדש, למצוא בו משמעות ואפילו לחייך. טוב, סרט שבמרכזו אימוץ כלבים לא יכול להסתיים בצורה פסימית. זה היה מנוגד לכל מה שכלבים מייצגים בעולם.
עוד סרט חזק מתוך הפרויקט הוא "מקועקעים לכל החיים" של הבמאית כנרת חי-גילאור. הסרט, גם הוא בן 30 דקות בלבד, עוקב אחרי אמנית הקעקועים לירז אוליאל שניצלה מהטבח בפסטיבל נובה. אוליאל מקעקעת את חבריה שנפגעו באירוע ורוצים לזכור את חברים שלהם, בזמן שהיא עוד מנסה לעבד את הטראומה שלה. רק לקראת סוף הסרט היא משתפת בסיפור המצמרר שלה, ולמרות הכל - הסרט הזה מסתיים עם חיוך והרבה מקום לאופטימיות. לא קל לסיים סרטים כאלה בנימה אופטימית בלי ליפול לקלישאות, ושני הסרטים מסתיימים בצורה מקורית. החיים ממשיכים קדימה.
בקטנה
והפעם בפינת "במהדורה המרכזית של ערוץ 14 לוקחים משהו מההפגנות נגד הממשלה והופכים את זה לאייטם": ביקורת שהעביר הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ על איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בקיסריה. שלוש דקות של זעם קדוש על דברים חריפים אך לגיטימיים. טוב, זה יותר קל מליזום תחקיר אמיתי.
