"אבל למה הם שרים פתאום?" ישאלו רוב הצופים. למעט הקהל הנאמן של ברודוויי ו-ווסט-אנד, ובניגוד למעמדו בעבר כאחד הז'אנרים הפופולריים בהוליווד, היום רוב הצופים נרתעים ממיוזיקל, בוודאי כשהוא משולב בז'אנר שהוא לא האכסנייה הטבעית לו – קומיקס. אבל "ג'וקר: טירוף בשניים" הוא מיוזיקל, וזו כבר סיבה לטינה שבה הוא מתקבל בקרב מעריצי "ג'וקר" הראשון והמצליח מ-2019, שבעצמו היה טייק מהפכני על הז'אנר, גם אם לא מזמר. תזכורת: הסרט זוכה שני האוסקרים, כולל לשחקן הראשי חואקין פיניקס, היה יותר דרמה מדכאת בהשראת סקורסזה על חולה נפש שמתדר לפשע מסרט קומיקס עם גיבורים ופיצוצים. אז בחלק ב' בחר הבמאי טוד פיליפס לעשות סרט שהוא התרסה בוטה נגד המשכונים מיותרים, נגד הוליווד וארצות-הברית כולה שמהללת "מורדים" כל עוד הם ווינרים ואז זורקת אותם לכלבים – ונגד הקהל שבא לראות עוד מאותו דבר.
1 צפייה בגלריה
("ג'וקר: טירוף בשניים". לא מושלם, אבל ייזכר לדורות | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
השלב הראשון היה להפוך את הסרט למיוזיקל מקאברי סטייל "רוקדת בחשכה". הצדקה ריאליסטית דווקא יש: הגיבור (פיניקס) המעורער בנפשו הוא חובב מוזיקה וריקוד. גם אהובתו הארלי קווין (ליידי גאגא) כזו, והחיבור ביניהם מתבסס על חיבתם לשירים ישנים. אבל בניגוד למצופה מהטריילרים ומהמיתוס שתמיד הציג את הג'וקר ואת קווין כ"נאהבים במנוסה", מין בוני וקלייד של הקומיקס, זהו גם סרט אנטי-רומנטי, בנוסף להיותו אנטי-קומיקס. סופו המהמם חותר בחוכמה סביב יסודות שני הסרטים, וגם סביב הקשר ביניהם, ובעיקר עונה לתמיהה, למה אחרי שבחלק א' הוצגה בפרוטרוט מחלת הנפש של הג'וקר, הוא לא הופך בחלק ב' לנבל-על כריזמטי.
הסרט הוא בעיקר אנטי-קראוד פליזר - ההפך מסרט שנותן לקהל מה שהוא רוצה. חלק מהמעריצים ממש זועמים ומודיעים שיחרימו אותו, וגם בקופות הוא מתרסק (אבל מעורר דיונים אינספור), וזו אולי הנקודה הכי מייאשת מבחינתי: מתלוננים שהוליווד איבדה את זה ועושה הכל אותו דבר, ללא תעוזה, והנה, סרט פרוע שלא עומד בציפיות, וגם מנמק למה, אבל הצופים כועסים. אז הסרט הזה אכן רחוק מלהיות מושלם, יש בו בעיות, והוא גם מר מאוד, אבל מבחינתי הוא ייזכר לדורות.
