7 באוקטובר. המועד הזה ייצרב בתודעת עמנו מעתה ועד עולם. אף שהטבח אירע בשמחת תורה, ימחל לי החג האהוב, אך השם שמחה אינו מתחבר בתודעתי לעוצמה המזעזעת של המאורעות. אגב, התאריך היחיד בהלכה היהודית שהוא לועזי הוא ראשית בקשת הגשמים מחוץ לארץ ישראל, בראשית דצמבר, והוא מתחבר לשמחת תורה שבה תפילת הגשם. קרי, גם ההלכה קובעת חריג של מועד לועזי.
לקראת 7 באוקטובר הוכן סביב המתנ"ס בירושלים שבו אנו מתפללים מיזם מכמיר לב של תמונות נטבחים, מהם תינוקות, מהם משפחות. אמרתי לחבריי, עיניהם מביטות בנו ואומרות באלם "אנו מאשימים". התפללנו אל מלא רחמים, ועודנו משוועים לרחמים על חטופים, פצועים, אבלים ומפונים.
מספרי החללים והפצועים. בתקשורת פורסמו המספרים המבהילים שבידי משרד הביטחון והביטוח הלאומי, כל נפש עולם ומלואו. בשנות ה-70 למאה הקודמת, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הייתי היועץ המשפטי לאגף השיקום במשרד הביטחון, שכלל אז הן את המשפחות השכולות והן את הפצועים. כיום אלה שני אגפים. מקביל להם מנגנון נפגעי האיבה בביטוח הלאומי. המספרים אז היו גדולים מהיום (נייחל שלא יגדלו), אך ההבדל היה שבמהרה יכולנו למדינות התוקפות, ולא היו חטופים אזרחים (היו חיילים שבויים משני הצדדים).
הפעם גם כאבה כל כך ההפתעה בתום יובל בדיוק, בגלל שאלת הלקח ובגלל ההשפלה על ידי ארגון טרור. השבוע נלקח אריה פינק, ראש אגף השיקום דאז ולאורך שנים רבות. אזכור אותו בעומס המטלות, מסור לשליחותו, חרוץ, יעיל והגון, נעים הליכות, שקול, עובד ציבור למופת. מכיר אני חלק מממשיכי דרכו. הם ראויים.
על תפילות ורלוונטיות. מדי שני וחמישי לאורך השנים אנו מתפללים לפדיון "אחינו... נמצאים בצרה ובשביה". בתפילות שבין ראש השנה ליום הכיפורים ובתעניות אחרות נכללת תפילת אבינו מלכנו, ובתוכה "אבינו מלכנו, עשה למען טבוחים על ייחודך... נקום נקמת דם עבדיך השפוך". מה שנאמר בעבר לא אחת כ"מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו), מקבל משמעות חיה, כשם שבימי קורונה אירע למילים "מנע מגפה מנחלתך". ויש תפילה שראשיתה "אשמנו". יש שבפיהם עליה להיאמר בכוונה מיוחדת.
על הרוע בשם הדת. אתרע מזלנו ואנו מוקפים בקנאות מוסלמית, במיוחד שיעית, שמאחוריה המעוז השיעי איראן. לפני כמעט 40 שנה פורסם ספרו של פרופ' עמנואל סיון, שנלקח לאחרונה, "קנאי האסלאם" – ובו ניתוח הקיצוניות המוסלמית, שיעית וסונית, אויבת המערב וישראל ועוינת משטרי ערב דאז. אתה שואל את עצמך מדוע בלבנון, שנחשבה שנים רבות למדינה מתונה, מסכן חיזבאללה את כל יושביה כ"מתעבר על ריב לא לו" (משלי), כביכול – רק כאילו – בעבור העזתים. כנראה, בכבוד למודיעין רב-שנים, איננו נכנסים די לראש של אויבינו ולרוע בשם הדת. קיצוניות היא ממאירה בכל מקום. נזכיר ונזכור.
על פניית עיתונאי מצרי. פנה אליי השבוע עיתונאי ממצרים ושאל על ההשוואה בין מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה היו תהליכי שלום עם מצרים, לבין המלחמה הזאת, שמא תביא לשיטתו דבר דומה עם הפלסטינים. הנה מה שהשבתי: "אכן יש דמיון עצוב אחד בין שני המאורעות של 1973 ו-2023 – ההפתעה שפתחה את המלחמה. אך יש הבדלים רבים. מלחמת 1973 ניטשה בין צבאות של מדינות, ותמה תוך פחות משלושה שבועות. לדאבוננו גרמה לנו אבידות רבות, אך בעוד מצרים ראתה הישג גדול בצליחת התעלה, התוצאה הצבאית לא הייתה טובה מבחינתה. מאמין אני שהנשיא סאדאת, לאחר שהשיג את האפקט הפסיכולוגי כגיבור הצליחה, יכול היה לצאת למהלכי השלום, ומצא שותפים מצידנו – ראש הממשלה רבין בהסכמי הביניים וראש הממשלה בגין בקמפ דיוויד והסכם השלום. אני גא להיות אחד מחברי המשלחת למיזם השלום.
"המלחמה הנוכחית שונה לחלוטין. אויבנו עתה הוא ארגון טרור אכזרי שהאידיאולוגיה שלו היא השמדת ישראל. הוא טבח באזרחים רבים בדרך נאצית – כולל קרובתנו, אישה בת 88 שנרצחה בביתה בקיבוץ בארי. אין לכך דמיון למצרים. לכן, הגם שהייתי רוצה מאוד לראות בהחייאתו של תהליך שלום בינינו לפלסטינים, אין חמאס יכול להיות שותפנו, בשום פנים. וכשאמרתי זאת, אולי השינויים שלאחר המלחמה יפתחו, בעזרת ה', הזדמנויות חדשות לתהליך מחודש עם פלסטינים הגיוניים. אל לנו להיוואש, אך זה עדיין רחוק ויש לחכות ולראות".
גמר חתימה טובה לכולנו.