קשה לסכם מלחמה שטרם הסתיימה ולא ברור כיצד תתפתח. המערכה הנוכחית החלה בטראומה כמו ב-1973 (ואף עזה ממנה), נשאה מאפיינים של מלחמת 1967 בעקבות ההצלחות הצבאיות שקצרה ישראל, בפרט בחודש האחרון, אבל עם חלוף הזמן דומה יותר ויותר למלחמת ההתשה.
היא אמנם לא הארוכה במלחמות ישראל (השחרור וההתשה היו ממושכות יותר) וגם לא הקטלנית שבהן (אם כי 7 באוקטובר היה היום המדמם ביותר בתולדות הסכסוך), אבל היא ללא ספק המטלטלת שבהן: התפרצה בהפתעה גמורה ובחזית שלא נתפסה כאיום מיידי, עירערה את תחושת העליונות האסטרטגית ואת התפיסה הלאומית ולפיה נקטע הקשר להיסטוריית השואות היהודית, והעלתה מקרקעית התודעה הקולקטיבית זיכרון הכחדה נוכח הטבח ההמוני, חורבן ופינוי היישובים והפלישה לשטחנו.
לא היה כל חידוש או הפתעה במערכה הנוכחית. על תוכנית המתקפה של חמאס היה ידוע לפני (הבעיה נבעה מהזלזול בכוח האויב), ולמלחמה רב-זירתית נגד מחנה ההתנגדות נערכה ישראל מזה מספר שנים, אם כי תמיד הניחה שתתפתח בדינמיקה לא נשלטת ולא בעקבות מתקפת פתע. בפועל, התפתח העימות החריף ביותר אי פעם בין ישראל לחמאס ולחיזבאללה, והחיכוך הישיר הראשון עם טהרן.
שנה אחרי, לא ניתן עדיין לדבר על "מזה"ת חדש" במובן שאליו מכוונת ישראל. בעזה ופחות מכך בלבנון, הגיאוגרפיה והדמוגרפיה השתנו: עזה הצטמקה דמוגרפית בכשמונה אחוזים (הרוב נמלטו), חוותה הרס תקדימי, נעדרת תשתיות לקיום אזרחי ורוב תושביה מרוכז בתא שטח קטן. בלבנון בולטים הרס כפרי הדרום ומיליון הפליטים שנהרו לביירות וצפון המדינה. ואולם, חמאס וחיזבאללה שנפגעו קשות בממד הצבאי, שרדו, שומרים על כוחם במישור האזרחי והפוליטי, ולא ניתן להספידם.
איראן שחשה השנה כי חזונה האסטרטגי להכחדת ישראל ולעיצוב מחודש של האזור בהנהגתה מתממש, חווה זעזוע בחודש האחרון, בעיקר עקב הפגיעה ב"פרוקסי" המרכזי שלה. ואולם, גם לגביה אין להגזים באופוריה: לטהרן עוצמות רבות, היא חותרת לשקם את מחנה ההתנגדות, ומתמידה בהתקדמות לביסוס עוצמה גרעינית. כל זאת, כשברקע ניצב עולם ערבי חלש, מפוחד ומפוצל שרחוק מלהוות בסיס לקואליציה אזורית חדשה, כפי שפופולרי לתאר בשיח הישראלי.
7 באוקטובר ניער את ישראל מקונספציות רבות, ובראשן אלה שנבעו מבורות בנוגע לתרבות "האחר" והחלת הגיוננו (המערבי) עליו: האמונה שחמאס מורתע וממוקד בטיפוח הממשל ולפיכך ניתן לתמרונו באמצעות "גזרים כלכליים". זאת, לצד הנחות הדרג המדיני כי ניתן לקדם נורמליזציה ללא עיסוק בנושא הפלסטיני, להמשיך לנהל את הסכסוך ללא הכרעות, וכי יש לישראל יתרון טכנולוגי והרתעה מול כלל אויביה. מנגד התערערה גם ההנחה הרווחת ולפיה הכיבוש הוא שורש כל רע, הסבר שקשה להישען עליו נוכח העוינות היוקדת והמושרשת שנחשפה בטבח 7 באוקטובר.
ואולם, העובדה שהאחראים למחדל 7 באוקטובר ממשיכים לעצב את ההווה והעתיד, שלא מתקיים תחקיר רציני, ושישראל מתמקדת בהישגים צבאיים אך נמנעת מגיבוש אסטרטגיה הביאה להולדת קונספציות חדשות: "הניצחון המוחלט" (שלא ברור מתי, איך והאם יתממש), דוקטרינת מיטוט חמאס ללא שהייה קבועה בשטחים שנכבשו, פנטזיית שלטון חמולות, החלום לפריסת כוחות ערביים בעזה או לשכנוע סינוואר לעזוב את עזה כמו ערפאת את ביירות ב-1982, ההנחה שעוד כוח יביא להגמשת עמדות חמאס במו"מ על עסקה, ומעל הכל - האמונה ביכולת לעצב מזה"ת חדש וטוב כבר בקרוב. כל אלה מציבים סימן שאלה האם אכן השתפרה קריאת ישראל את סביבתה.
ישראל נדרשת לריסון "המאניה-דיפרסיה" שאוחזת בה, כלומר התנועה החדה בין חרדה קיומית לשכרון חושים, המלווה באותו הבוז שהתקיים ערב 7 באוקטובר, ומגולם למשל באמירה הרווחת "סתם הפחדנו עצמנו לגבי חיזבאללה". ישראל צריכה להיות מפוכחת ולהבין ששני אויביה העיקריים - חמאס וחיזבאללה - מוכים קשות אך לא ניתנים להעלמה. נדרש לכפות הסדרה בעזה ובלבנון שישמר מיגור של האיומים, יאפשר חזרת החטופים והתושבים לבתיהם, לצד יכולת התערבות בכל רגע נגד אויב אידיאולוגי מר שממשיך לדבוק בהשמדת ישראל ולפעול לאור חזון משיחי. בדרך זאת, תוכל ישראל להתמקד באיום המרכזי עליה - איראן - יעד שמלחמות ההתשה הרבות לא מאפשרות.
במרחב הקרוב, הוכיחה המלחמה את חשיבות הדיון וההכרעות בסוגיה הפלסטינית ואת הקושי לקדם חזון לגבי מזה"ת חדש בלי טיפול שורש בנושא. העימות יצר בקרב רוב הישראלים שתי מסקנות קולקטיביות שיש ביניהן מתח: האחת - שאין באמת יכולת לקיום של שתי קהילות בעלות שוני תרבותי ועוינות הדדית באותה הישות ללא חיץ פיזי וכי מצב שכזה משמעו תרחיש בלקני, ומנגד - שהפלסטינים לא בשלים לחירות, ושעצמאות מוחלטת שלהם משמעה איומים קיומיים, כפי שהמחיש פרויקט הג'יהאד שקודם בעזה מאז ההתנתקות ב-2005.
החזון הציוני נדרש למורכבות, בין היתר, נוכח העובדה שאין כתובת יציבה ורצינית כרגע להכרעות היסטוריות בצד הפלסטיני, קל וחומר חשבון נפש או קבלת ישראל כעובדה קיימת. ישראל תידרש לבחון איך לקדם הפרדה פיזית בין שתי הקהילות, גם באופן חד-צדדי, מבלי שהדבר יגלם איום קיומי, דבר שיחייב למשל שימור אחיזה לאורך זמן על שערי הישות הפלסטינית לעולם (בקעת הירדן ופילדלפי). זה אינו מתכון ודאי ליציבות מלאה, קל וחומר לדו-קיום ושלום, אבל נוכח החלופות האחרות, ובראשן שליטה ישירה על הפלסטינים ומדינה אחת, הוא מסתמן כרע במיעוטו.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
