יש לי כמה חברים שאני יכול לנהל איתם שיחות על ספורט, כלכלה ומוזיקה, ואז אני מגלה שהם היו לא מזמן בהופעה של קולדפליי, או שהם בדרך לאחת, או שהם היו באחת וכל כך נהנו שהם החלו לתכנן את הפעם הבאה. קשה לי להבין אותם. קשה לי להבין גם את קולדפליי.
ב-24 השנים שחלפו מאז שהופיע אלבום הבכורה של כריס מרטין וחבריו, Parachuters, הם עברו לא מעט. אבל בכל פאזה – מין חיקוי רכרוכי לרדיוהד (בתחילת דרכם), השפעות מיו-2 (קצת אחרי, כשחברו למפיק בריאן אינו), או מאז שנהפכו למופע אורות היי-טקי המיועד לכל המשפחה (בעשור וקצת האחרונים) – לא הצלחתי למצוא עניין במוזיקה שהם מייצרים. וניסיתי, ויותר מפעם אחת.
הפועל "לייצר" רלוונטי כאן, שכן המוזיקה של קולדפליי – בעיקר באלבום החדש והחלש שלהם, Moon Music, וגם באלו שקדמו לו – נשמעת לא פעם כאילו מישהו ביקש מתוכנת AI לכתוב שירים שכולם יכולים לאהוב בתום האזנה אחת. היא נטולת נשמה ומעוף, ולא משנה כמה פעמים הם יבחרו לתת לשירים שמות באימוג'ים (כאן זה קורה רק פעם אחת; באלבום הקודם הם השתמשו בטריק הזה ארבע פעמים). באופן קצת מוזר, השיר עם האייקון של הקשת הוא מהיותר מוצלחים פה.
הטקסטים מעולם לא היו הפורטה של מרטין ושות', אך גם המוזיקה שלהם חווה רגרסיה מאלבום לאלבום. זה מרגיז במיוחד דווקא משום שהם יכלו להתנהל אחרת, בוודאי ממרום מעמדם כהרכב הפופ הכי מצליח בשנים האחרונות. קולדפליי, וזה ניכר לאורך מרבית עשרת השירים המרכיבים את האלבום החדש, לא מנסה לאתגר את הקהל שלה, אלא רק להתחנף אליו.
לאורך שלושת-רבעי שעה הם מציעים מסע העצמה ניו-אייג'י. שיר הנושא הפותח ו-One World החותם דווקא מעודדים, אבל כל מה שביניהם מורכב מיותר מדי שירי דאנס נוסחתיים (We Pray ו-Aeterna, למשל) או בלדות קיטשיות (Jupiter או All My Love). ועל אף שהטקסטים באמת מכוונים לטוב, התחושה בתום ההאזנה היא די רעה.
