אלחנן דנינו | "לך אלי תשוקתי"
אביו של אוֹרי דנינו ז"ל, שנחטף מפסטיבל נובה ונרצח בשבי חמאס. הפיוט "לך אלי תשוקתי" מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא, בן המאה ה-12
אורי אהב את "לך אלי תשוקתי" בביצוע של החזן הרב יוסף אלחדד. בכל ערב יום כיפור שבו הוא לא הצליח לבוא ולהתפלל בבית, ולא ידע אם יהיה לו מניין או לא, הוא ביקש ממני לשיר לו את הפיוט כדי להיכנס לאווירה של היום. אחרי ששרתי אותו בהלוויה של אורי, אנשים אמרו לי שהשנה כשישמעו את "לך אלי תשוקתי" בתפילה, תהיה לו משמעות אחרת לגמרי.
הפיוט פותח אצל הספרדים את תפילות היום הקדוש והנורא, שבו כולנו עוברים כבני מרון לפני הבורא, ולכן אנחנו שרים בו שאנחנו מוסרים כל חלק בגוף. השורות שקשורות אלינו במיוחד הן: "לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי / וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי // לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי / וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי // לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי / וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי // לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי / כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי // לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי / לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי". המילים "כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי" גרמו לי לחשוב על ההקרבה של אורי.
בסוף הפיוט שרים: "יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ / וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי // וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ / וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי // וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ / יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי // וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ / תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי". זה נאמר על מי שנפטר והולך לגן עדן. גדולים בתורה וביראה אמרו לי: "הנחמה היחידה שיכולה להיות לך זה שבנך נמצא במקום שאליו אנחנו בטוח לא נוכל להגיע". בניסיון של אורי להציל חברים היו מסירות נפש וקידוש השם. נאמר כי הרוגי מלכות שנהרגו על קידוש השם – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
זו נחמה רוחנית, ואני אדם מאמין מאוד – ועדיין יש רגעים גשמיים שבהם אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. בסוף זה הבן הבכור שלי, המנהיג של האחים שלו, ופתאום צריך למלא חסך. סמכתי עליו בעיניים עצומות, וכעת אני צריך לעבוד קשה, לאסוף את השברים וגם להנהיג אותם. זה שבר על שבר. נשאר חלל גדול.
התפילה האישית שלי מתמקדת בתקווה שעם ישראל יבין שיש לנו יום כיפור אחד ארוך מאז שמחת תורה. אני חושב שמלחמת יום כיפור חזרה לנו. האסון הזה היה נורא, והוא שבר לאומי. הפעם תקפו אותנו בביתנו. אני לא חושב שיש יהודי אחד שלא עושה חשבון נפש ביום כיפור, ואני חושב שכל אחד צריך להסתכל על עצמו ולנסות להבין מה הוא תורם בשנה הזו לאחדות של עם ישראל, כדי לחבור לכוחות האהבה והאחדות של העם. שם טמון סוד קיומנו. העם מחובר, העם אוהב. אני מסתובב ברחוב ורואה את זה. רעשי הרקע ששומעים הם שוליים, וחבל שגם בתקשורת נראה כאילו הם נותני הטון וגם המנהיגים ניזונים מזה, כי לצערי על זה נבנית פוליטיקה.
רייצ'ל גולדברג-פולין | "כי אנו עמך"
אמו של הירש גולדברג-פולין ז"ל, שנחטף מפסטיבל נובה ונרצח בשבי חמאס
הפיוט הזה די פשוט בפשט. הדרך שבה אנו קשורים לה' מסובכת לקטלוג, ולכן הכותב מתאר מטאפורות שונות שאפשר להתחבר אליהן, כדי להסביר כיצד אנו חווים את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים: "כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱלֹהֵינוּ / אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ / אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ / אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ / אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ / אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ / אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ / אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ / אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ" וכו'. הפיוט מאפשר לא להחליט איזה מהיחסים מתארים בצורה הטובה ביותר את מה שאני מרגישה לגבי הקשר שלי עם אלוהים. עם זאת, זה לא החלק שאני אוהבת בו ועושה לדעתי את הרושם המשמעותי ביותר. הדבר שתופס אותי כשאנחנו אומרים את הפיוט הזה, הוא מילה אחת קטנה: "אנו".
אני תמיד מסתכלת סביבי בבית הכנסת וחושבת "אנו". יש תמיד אנשים שאני מקווה שה' מחשיב אותי כחלק מהם, כי הם כל כך ראויים, טובי לב ואדוקים, והייתי רוצה להיחשב כחלק מהם. ויש גם אנשים שאיתם אני מרגישה שאין לי שום דבר במשותף, או שאני יודעת שהדעות, העקרונות וההשקפות שלנו שונות זו מזו. ובכל זאת... הנה אני, נכרכת יחד איתם. אנחנו "אנו". אין "אני" ו"הם".
זה חלק ממה שאנחנו תמיד מאותגרים בו בחיים; להיות "אנו"; גם כאשר "אנו" ו"אני" אינם עשויים מקשה אחת. המבחן הוא להבין: איך אנחנו עושים את עצמנו "אנו" גם כשזה קשה? איך אנחנו מוצאים את הדומה גם כשיש כל כך הרבה שונה? איך אנחנו מוצאים נחמה אחד מהשני, גם כשיש כל כך הרבה סבל, כאב ודמעות? שה' יזכה אותנו עם הכוחות להיות ל"אנו".
הרב שמואל סלוטקי | "אוחילה לאל"
אביהם של נועם וישי סלוטקי ז"ל, לוחמי מילואים שנפלו בקרבות ב-7 באוקטובר 2023. הרב סלוטקי, סגן-אלוף במיל', עסק באיתור נעדרים ונרצחים בדרום אחרי הטבח, בתור מפקד פלוגת סריקה של היס"ר (יחידת סריקת חללים) המטכ"לי
"אוֹחִילָה לָאֵ-ל אֲחַלֶּה פָנָיו אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם אָשִׁיר עֻזּוֹ אַבִּיעָה רְנָנוֹת בְּעַד מִפְעָלָיו: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב וּמֵהשם מַעֲנֵה לָשׁוֹן. ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי". זהו פיוט עתיק שלא ידוע מחברו ונאמר כרשות לחזן בחזרת הש"ץ לפני פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות בראש השנה, ולפני סדר העבודה בתפילת מוסף ביום הכיפורים.
הפסוק במרכז הפיוט, "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" (מספר משלי), מביא לידי ביטוי ציורי מאוד את הפער הקיים פעמים רבות בין המחשבות, הרעיונות והדימויים לבין מה שיוצא מהפה. בפיוט הזה אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו את התבונה ואת היכולות להוציא לפועל את מחשבתנו בדיבור מסודר, ראוי ומדויק בעמדנו לפניו בתפילה.
השנה החולפת, שבה התמודדנו ואנחנו עדיין מתמודדים עם מלחמה מול אויבים אכזריים ומרים מבחוץ, הובילה אותנו להבנה שהמחלוקות בתוכנו הן לא מחלוקות בין אויבים, אלא בין אוהבים. הקושי הגדול של השנה הקודמת, שהביאה אותנו להיות על סף מלחמת אחים, לימד אותנו שמחלוקות מותר שיהיו, אולי אף ראוי שיהיו ויש בהן כדי לחדד, ללבן ולדייק את התוצאה השלמה הטובה יותר; אך הדיבור המרעיל, המסית, הפוגע, המכאיב, המכליל, האישי – הוא הסכנה הגדולה. לא המחלוקת כשלעצמה.
בדיבור ראוי ומכובד, הבא ממקום של שיח כן, עמוק ומקשיב, אפשר להגיע גם להבנות, לכללים להכרעה ולפשרות המאפשרות לחיות חיים יהודיים ודמוקרטיים משותפים באהבה ובכבוד, לכלל הציבור במדינת ישראל.
התפילה הבוקעת מפינו כציבור מתפללים, שה' ייתן לנו את מענה הלשון הנכון, צריכה להיות נוכחת גם מחוץ לכותלי בית הכנסת. היא נזקקת בחיי היום-יום, בוויכוחים ובהפגנות, בכנסת וברחוב. ראוי שנתפלל לקדוש ברוך הוא שייתן בליבנו את התבונה לעשות הכל כדי שהדיבור שלנו יהיה כזה שיוביל לחיזוק האחדות והלכידות, ולא יחלישה ויפגע בעוצמתה. תפילה לקב"ה מתוך הבנה שלמעשה זה תלוי בנו, ואם נרגיל את עצמנו בבית, במשפחה, בשכונה, בפוליטיקה ובתקשורת לאמץ את הדיבור המכבד והענייני, נצלח גם את האתגרים של שנת תשפ"ה – "כולנו כאחד באור פניך".
רמי דוידיאן | "אדון הסליחות"
הציל עשרות רבות של אנשים כשחילץ אותם מהטבח בפסטיבל נובה.
גדלתי במושב פטיש, וכילד הלכתי עם אבי לבית הכנסת בתפילות יום הכיפורים. בגיל 13 הוא נפטר ואני המשכתי ללכת עם האחים. תמיד התחברתי לפיוטים כמו "אל נורא עלילה" ו"אדון הסליחות".
לתפילות יום הכיפורים תמיד יש משמעות גדולה, אבל השנה לפיוט "אדון הסליחות" יש יותר משמעות. הפיוט הזה, שמתחיל במילים "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת / בּוֹחֵן לְבָבוֹת", יקבל משמעות מיוחדת בגלל כל הלבבות שלא הצלחתי להציל. כולם אומרים שאני גיבור כי הצלתי יחד עם אחרים אנשים רבים, אבל כל החיים ילוו אותי אלה שתלו בי תקווה ולא הצלחתי להגיע אליהם. אני רואה בזה כישלון.
העם שלנו צריך את ה"יחד", והתפילה שלי לשנה החדשה הוא שלמדינה תהיה עוצמה של אחדות. לא רק בדיבורים, גם במעשים. •
