לפני 82 שנה בדיוק הלך לעולמו בטרם עת, בעודו בן 62 בלבד, המחנך והסופר יחיאל היילפרין, אבי גן הילדים העברי. היילפרין היה אמנם צאצא של משפחת רבנים מפוארת מחסידות חב"ד, אך הוא עזב את העולם התורני והתמחה בשיטות חינוך מודרניות הרחוקות ת"ק פרסה מאלה שהונהגו ב"חדר" וב"ישיבה". בניו סירבו להיקרא "יהודים", ודרשו שבתעודת הזיהוי שלהם תירשם בסעיף הלאום המילה "עברי". למרבה האירוניה של הגורל, הצטרפה נינתו של היילפרין, נכדתו של עוזי אורנן, לחסידות ברסלב, "חזרה בתשובה" ושינתה את שמה מ"מורן" ל"מרים".
3 צפייה בגלריה
משפחת היילפרין בארץ־ישראל, 1926 : מימין לשמאל: צבי רין, יחיאל היילפרין (יושב), עוזי אורנן, מירי דור
בעשור הראשון של המאה ה-20 גרמו מגבלות שהטיל הצאר אלכסנדר השני על החינוך העברי לנדידתם של טובי המחנכים היהודים לוורשה, שם הקים יחיאל היילפרין, לצד יצחק אלטרמן, גני ילדים וקורסים לגננות עבריות (שבהם למדו, בין השאר, השחקנית חנה רובינא והמשוררת קדיה מולודובסקי). היילפרין ביקש לחבב את הלימוד על בני הגיל הרך באמצעות "מִשׂחקים פְרֶבֶּליים" (על שם המחנך והתיאורטיקן פרידריך-וילהלם פְרֶבֶּל [Fröbel] שהקים כ-70 שנה קודם לכן את גן הילדים הגרמני, הראשון מסוגו).
בהשראת משנתו של ז'אן-ז'אק רוסו, המליץ פרבל להעסיק את הילדים בגננוּת בחיק הטבע, בעוד ילדי ה"חדר" לא הורשו כמובן להתבטל מתלמוד תורה ולהתבונן ביפי הטבע (אבות ג, ז). לא ייפלא אפוא שיחיאל היילפרין הכתיר את כתב העת שלו לספרות הילדים, שיצא בשותפות עם יצחק אלטרמן, בשם "הַגִּנָּה". בביטאון זה השתתפו גדולי השירה העברית, לרבות ביאליק, ואיוריו הוכנו בידי גדולי "הציירים העבריים" דאז. קשה להבין איך הצליחו שני המחנכים נטולי האמצעים להקים מפעל כזה (רק עכשיו, ביוזמת הסופרת אדיבה גפן, יו"ר גנזים, והמתנדבת אהודה גבר, הולך ונחשף ארכיון היילפרין ששכב שנים רבות כאבן שאין לה הופכין).
הפילוג ניכּר בכל המישורים
כשהחליטו היילפרין ואלטרמן לעלות ארצה ניסו ביאליק ורבניצקי לשכנעם להקים ביחד עם הנהלת סמינר לוינסקי מפעל חינוכי משותף גדול. לא ארכו הימים והיילפרין הסביר לביאליק מדוע הפילוג הוא כורח המציאות. אף שהיילפרין הסתייג מדרכי הסמינר בהכשרת גננות, הוא פנה בעצת ביאליק למנהלי הסמינר, ומשלא נענה כתב להם שאת שתיקתם הוא מפרש כתשובה שלילית. לא נותרה בידיו אלא האפשרות להקים סמינר עצמאי.
מיתרון הפרספקטיבה ההיסטורית ניתן לראות כי הפילוג הבלתי נמנע דווקא תרם לפלורליזם, וגן הילדים העברי התעשר בתכנים מקוריים ובשיטות חדישות. כדי להקים את מפעלו לקח היילפרין מבנק מסד הלוואה אישית בסך 500 לא"י (סכום אדיר באותה עת), ועל כך הוא כותב במכתב לעצמו מיום 28.8.1935. הארכיון מגלה שאיש החינוך הוותיק נהג לכתוב מכתבים, שבהם הכותב והנמען הם כביכול שני אישים שונים, כעין "דוקטור היילפרין ומר יחיאל".
בספרים ובמאמרים רבים נזכרת שותפותם של היילפרין ואלטרמן, אך מעוזי אורנן, בן הזקונים של היילפרין, למדתי ששררה בין שני המחנכים לא רעות ואחווה אלא תחרות אישית קשה. הפילוג ניכּר בכל המישורים: בין שני המחנכים שהקימו את גן הילדים העברי, ובין בניהם (יונתן רטוש היה רוויזיוניסט ונתן אלתרמן איש "מחנה הפועלים"). הבנים, שגדלו ונעשו שניים מגדולי השירה העברית, התרחקו מהשירה הנאיבית של אבותיהם, והתבוננו בה בנוסטלגיה מהולה באירוניה (איך אמר עמיתי לחקר אלתרמן ד"ר שמואל טרטנר: "יחי ההבדל הקטן! האב כתב את 'יש לנו תיש', והבֵּן את... 'שמחת עניים'").
תהום נפערה אפוא גם בין דור הבנים לדור האבות. אלתרמן "התכתב" בחיוך עם שיריהם הדרדקיים של אביו ושל יחיאל היילפרין (שני המחנכים הדגולים שחרף חילוקי הדעות ששררו ביניהם בחרו בסופו של דבר להיקבר זה לצד זה). בשיר הילדים "גשם ושמש" (בספר "התיבה המזמרת", 1958) התיר לעצמו "להיסוג" כ-30 שנה לאחור, ולהסיר את אבק השנים מהפואטיקה המוקדמת שלו, שהייתה בשעתה חדשה, וכבר הספיקה להעלות פטינַת יושן ולהיות מושא להתקפתם של הצעירים. אלתרמן הציג בשיר זה את הפואטיקה "הישנה נושנה" שלו באור חדש, תוך נסיגה לפואטיקה של דור האבות והתאמתה הן לילדים תמימים, האוהבים משחק והומור, הן להוריהם המחוכמים, המסוגלים לזהות רמזים שהוטמנו בין השורות:
וְעוֹבֵר תַּיִשׁ סָב וּזְקָנוֹ הַמְתֻלָּם
עוֹד יוֹרֵד פַּלְגֵי מַיִם... "מָטָר עַקְשָׁנִי"
– כָּך הַתַּיִשׁ הוֹגֶה – "כְּבָר הִרְפָּה מִכֻּלָּם,
אַךְ עוֹדֶנּוּ מַחְזִיק בִּזְקָנִי".
גם השיר "חמישה סייחים", החותם את מחזור שירי "שיחתן של בריות" בקובץ שירי הילדים, מתגלגל בדשא במשובה. בדרך עוברים להם שני סוסי עבודה המושכים אחריהם עֲגלה כבדה, ומתלוננים על הצעירים הפרחחים. כידוע, היו אבותיהם של שלונסקי, אלתרמן ורטוש אנשי רוח, שעודדו את ילדיהם ותמכו בהם, אך האבות הלכו בתלם במצח חרוש בקמטי דאגה והוכיחו את הצעירים על קלות דעתם (ואלתרמן הן דיבר תמיד בשבחי קלות הדעת).
אלתרמן הראה בשירי הילדים שלו שההורים הם לא אחת סוסים זקנים הסוחבים עגלה עמוסה, בעוד בניהם הצעירים חופשיים לרוץ כאוות נפשם כסייחים באחו. לחלופין הציגם כתיישים זקֵנים ועקשנים ברמיזה לשירו של אביו "יש לנו תיש". אך לא רק עם שיר הילדים של אביו ניהל כאן אלתרמן דיאלוג. בשירו "אביב למזכרת" ("כוכבים בחוץ"), תיאר סוסים השועטים במורד ההר כבשירו של היילפרין "בא האביב":
לְהִדַּרְדֵּר אִתָּם בַּזֶּמֶר בַּשִּׁפּוּעַ – –
עֲצֹר סוּסֶיךָ!
הַךְ!
תֻּפִּים עוֹבְרִים בַּסָּךְ!
מִתּוֹךְ דְּלֵקוֹת אָבִיב רָצִים עֲצֵי תַּפּוּחַ...
הָאֲדָמָה, רַסְּנִי אֶת אֲבִיבֵךְ שֶׁלָּךְ!
בשיר מהדהדות שורותיו של יחיאל היילפרין: "בָּא הָאָבִיב, שֶׁמֶשׁ חָבִיב, יָפִיץ אוֹר וָחֹם. / מְשַׂחֲקִים אָנוּ, מְשַׂחֲקִים כֻּלָּנוּ, בְּסוּסִים כָּל הַיּוֹם.// סוּסִים נָאִים, רָצִים בָּאִים, / כָּל עוֹד בָּם נְשָׁמָה! / מוֹשְׁכוֹת קַח, בָּרֶגֶל הַךְ, / תִּרְעַד הָאֲדָמָה!"). שירו של היילפרין הדהיר את הילדים בגן כסייחים צעירים, השועטים בדהירה מהירה, מלוּוה ברקיעת רגליים (החופפת לחריזה הפנימית "קַח!"–"הַךְ!"), כבמשחק ההולך לשיטתו של פרבּל. אלתרמן לקח אפוא מרכיבים משיר ילדים פשטני ושגרתי, ועשאם בסיס לשיר מופת וירטואוזי. השירים שבהם "התכתב" אלתרמן עם שירי הילדים של דור ההורים מתארים את מלחמת הדורות ואת החשדנות ההדדית השוררת בין אבות לבניהם.
ואולם, אב נשאר אב, אפילו כש"הילד" בן 30. במכתב מיום 30.9.1940 כתב היילפרין, כשנתיים לפני פטירתו, לתלמידתו חנה רובינא שתסייע לבנו למצוא מקור פרנסה כלשהו בהבימה (בתחומי התרגום, הסגנוּן וכד'). באותה עת כבר פירסם רטוש את ספרו פורץ הדרך "חופה שחורה", אך כתיבת שירה כידוע אינה מלאכה המפרנסת את בעליה. קשה לדעת אם ידה של רובינא בחשה בקדירה, אך רטוש, שכל ימיו התרחק במוצהר מהעיסוק בהוראה, התחיל ללמד דיקציה לצורכי פרנסה ב"בבית הספר הדרמטי". את עיקר כישרונו הפדגוגי והדידקטי, מורשת בית אבא, השקיע בחוגי "הנוער העברי" פרי יוזמתו, והמשיך להתרחק ממערכת החינוך הממוסדת. את המילה "ממסד" חידש רטוש מתוך בוז לכל הליכה בתלם.
תרומתן של הגננות העבריות הראשונות, תלמידותיו של יחיאל היילפרין, להשלטת העברית המדוברת בהגייה הארץ ישראלית ("הספרדית") היא פרשה מופלאה והרואית, המצפה עדיין למחקר מעמיק. מחמותי רבקה שמיר (לבית אזרחי), תלמידתו של יחיאל היילפרין, שהייתה מחלוצות החינוך לגיל הרך ברמת-גן (תלמידתה המפורסמת ביותר הייתה המשוררת דליה רביקוביץ), שמעתי שהסמינר של בני הזוג היילפרין היה מוסד חינוכי למופת. התלמידות קיבלו בקביעות, היישר מן האובניים, דפים משוכפלים ובהם מאמרים בחינוך ושירי ילדים חדשים שחיברו המנהל ורעייתו. אף על פי שהכל התנהל במשמעת קפדנית, שררה במקום אווירה של סובלנות ופתיחות.
לפיכך, כשנישאה חמותי למהנדס העיר שמואל שמיר, שהיה בעלומיו ממקימי קיבוץ כפר מנחם של "השומר הצעיר", היא התעלמה מן הקיטוב הפוליטי שקרע אז את "היישוב", והעסיקה בגן הילדים שלה את המורה למוזיקה רוני שטרן, אשתו של אברהם שטרן ("יאיר"), מפקד ארגון לח"י (היו שהחרימו את רוני, או חששו להעסיקה, והיא התקשתה למצוא מקור מִחיה לה ולבנהּ התינוק). למרבה הפרדוקס, דווקא בסמינר של יחיאל היילפרין, שהוא, רעייתו ובניו נרדפו עד צוואר והוחרמו בשל דעותיהם הפוליטיות, למדו הגננות העבריות הראשונות של דור המאבק על עצמאות ישראל פרק בסובלנוּת ובפלורליזם רעיוני.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.24
