ב-1947, בבית דפוס עברי-יידי קטן בלונדון, פירסם איציק מאנגר את המחזה שכתב בימי מלחמת העולם השנייה, 'הוצמך שפיל'. הדקדקנים ראו במחזה של מאנגר מעין פלגיאט, מאחר שמאנגר נסמך על המחזה של אברהם גולדפאדן, 'המכשפה'. מאנגר לא הכחיש את הקשר בין שני המחזות, להפך; אלא שלשיטתו היה זה עיבוד והבאת דמותו של הוצמך אל הבמה המודרנית כפי שתיאטרון יידיש ראוי לה ב-1947 ולא כפי שהיה בתחילת דרכו במרתפי היין של יאס, שם העלה אותם גולדפאדן בראשית ימיו של תיאטרון יידיש בשנות ה-70 של המאה ה-19. המחזה עצמו הוא "הנגשה" קברטית, כלשון ימינו אנו, לא רק למחזה של גולדפאדן אלא לתיאטרון יידיש, שמאנגר רואה בו לא רק בידור או אמנות אלא חלק מרוח העם; ב-1947 הוא כבר נכתב ופורסם כאנדרטה תרבותית. המחזה של מאנגר היה מוכר בתיאטרון העברי בעיקר בעקבות הפזמונים שתירגם יעקב שבתאי והלחין ועיבד דובי זלצר.
במכתב הידוע של שלום עליכם למנדלי מו"ס בפתח הרומן 'סטמפניו' הוא מונה שורה של קריטריונים שלפיהם נמדד הרומן היהודי, מהן מגבלותיו ומהן איכויותיו. דן מירון כינה את המכתב הזה "המסמך החשוב ביותר של ספרות יידיש המודרנית". כפי שתראו בתרגום המובא לפניכם, בדומה לשלום עליכם, מאנגר מונה את איכויותיו של תיאטרון יידיש דרך סיפור הוצמך שפיל שלו. אלא שבשונה משלום עליכם, שכתב את מכתבו ב-1887 וייעד אותו לפתוח תור זהב של ספרות יידיש — הרי שמאנגר כותב את ההקדמה שלו רק 60 שנה לאחר מכן, כמי שמכבה את האור ומוריד את המסך על תיאטרון יידיש ועל תרבות מזרח אירופה. ׀ מתן חרמוני
• • •
שנות ילדותי היו מלאות ב'תיאטרון'.
שני שוליות הסנדלר שעבדו אצל אבא שלי היו מדברים ומדברים על מה שהם ראו בתיאטרון של אקסלרוד. הם פיזמו את השירים ששמעו שם שיריה של הפרימדונה, הקומיקאי וכל היתר. אני גמעתי בצמא כל מילה. אפילו המתלמד, נער כפרי פשוט, נהג לשעשע את העובדים בכל מיני קטעי תיאטרון, כשאבא שלי לא היה בסביבה. התפקיד שלו היה מאוד פשוט וחזר על עצמו שוב ושוב כסדר: הוא היה נעמד על שרפרף, כורך סביב צווארו את סמרטוט הגיהוץ הלח, ושר באוקראינית את המנון הקיסרות האוסטרית, ובתוך כך משבש את החרוזים ככה שכל הצופים היו מתגלגלים מצחוק.
גם אבא שלי נהג לשעשע את קהל הנוכחים בכל מיני שמחות ואירועים משפחתיים, בפרודיות חביבות שחיציהן כוונו אל הנוכחים, וטמנו בחובן גם איזה גרעין של ביקורת ידידותית.
"קומיקאי אמיתי!" היו אומרים, "אפילו בתיאטרון לא צחקתי ככה".
הפעם האחרונה שבה ראיתי אני את מספר הבדיחות החד כתער ורב-החייטים המהולל כשהוא מציג את ה'ווידוי' שלו בפני קהל 'חסידיו' היה במרתף יין בטשערנאוויץ. הקהל היה מורכב משלושת ילדיו ומכמה מחבריו הקרובים. כולם חייטים אמנים.
השנה הייתה 1935.
הוא עמד על השולחן, מחזיק בידו כוס יין, ושר בניגון שיצא ממעמקי הלב, תוך שהוא מאלתר וחורז חרוזים שמספרים על תולדות חייו. זה היה הקטע הטרגי שחיבר והציג. הטון המבודח, והג'סטות הקומיות שעשה בתוך כך, נתנו צבע עז יותר לרפריזה, החזרה על הביטוי 'הבל הבלים' לאורך הקומפוזיציה שחיבר.
האפילוג היה מורכב מהדברים שיישא מעל קברו בטראנס-ניסטריע היחיד מבניו שעוד יישאר בחיים, כמו, להבדיל, המלט:
מהם החיים היהודיים? — הפקר!
מהו מוות יהודי? — הפקר!
החלום היהודי, הגניוס היהודי? הפקר, הפקר!
ומהי הנקודה שבא לציין אותו הפקר?
סטיתי כאן מהנושא רק כדי לומר כי 'הוצמך שפיל' שלי מוקדש לזכר חיי העמל שחי, רוח השחקן שפיעמה בו ומותו העצוב.
ימי ילדותי היו מלאי תיאטרון.
בתיאטרון היידי-גרמני של אברהם אקסלרוד הייתי בן בית. הייתי סוחב ומסדר את הספסלים, נושא את הציוד של השחקנים, רק כדי להרוויח את הזכות לעמוד מאחורי הקלעים בזמן שהם על הבמה. הייתי עומד שם ומחזיק עותק של המחזה (תמיד היה לי עותק של המחזה שהועלה על הבמה) וכך יכולתי 'לשלוט' במתרחש, כלומר לדעת מי למד את התפקיד שלו באופן מלא.
בכל אותן שנות ילדות הייתי שואף מלוא ריאותיי את אוויר אחורי הקלעים של תיאטרון ייידיש. הכרתי כל תפקיד וכל אביזר שעלה על הבמה. כל המאבקים בין השחקנים על זמן במה; וממילא הם נאבקו על מחיאות הכפיים. ככה למדתי בימי ילדותי המוקדמים להעריך את 'האפקט התיאטרלי'. הבמה היהודית הייתה הגימנסיה שלי, בית ספר מצוין עבור מי שהיה מאוהב מעל האוזניים בתיאטרון.
(בגימנסיה הקיסרית-ממלכתית העירונית, הכתירו אותי לראשונה בתואר 'משורר' כשעיבדתי למחזה את הבלאדה 'אקארט הנאמן' של גתה).
תיאטרון ותיאטרון. רפריזה, לייטמוטיב, שנכנס לי למחזור הדם ולא עזב אותי ולו לרגע. ה'זבראשעריאדה', ה'גולדפאדניאדה', כתובה אצלי בספרי הראשון 'כוכבים על הגג' (1929), הדיאלוג של גולפאדן הגוסס עם מלאך המוות מופיע אצלי במלואו בספר 'דמויות קרובות', העבודה האינסופית להעלות מחזות על הבמות האמנותיות הקטנות בפולין, ומה שלאחר מכן... ב'שירי המגילה' אפשר למצוא את העדויות.
בזמן כתיבת 'שירי המגילה' הבנתי באופן חד וברור כי הצורה הלירית-אפית, אינה הצורה הנכונה. אהבתו של שוליית החייטים לאסתר המלכה היא לגמרי בתחומיו של הטרגי-קומי. אפילו התחלתי לחשוב על הפיכה מוחלטת של החומרים כדי להעניק להם את הצורה הדרמטית הראויה. שמו של התיאטרון, כפי שכבר אמרתי... האם אמרתי?
בתיאטרון יידיש החדש בוורשה, או 'התיאטרון לצעירים', הטילו עליי את המשימה לעבד את המחזה 'קלדוניא' מאת אברהם גולדפאדן. מתוך העיבוד הזה צמח המחזה 'הוצמך' שלי. כל איש תיאטרון רציני שיבקש להשוות את הטקסט של גולדפאדן עם שלי יעריך את העבודה שהושקעה כאן. לקהל הקוראים הרחב, עם זאת, אני חייב כאן הסבר.
העלילה, כמו גם הדמויות, ואפילו בשעה שהן נושאות את שמם של גיבוריו של גולדפאדן — הן שלי ומפרי עטי. דמויותיהם של הבבא-יאכנע, הוצמך הראשון כמו גם אליקום, שונים בתכלית מאלה של גולדפאדן. ההבדל נעוץ בעבודה שלי. שלוש הבנות של הוצמך, שני ההוצמכים הנוספים שם הם כבר טיפוסים חדשים לגמרי, וכך גם האישה המתה, שלוש הגברות המפורכסות, ליאה הצוענייה וכן הלאה והלאה.
הסצנה שבה האמא החורגת שולחת את מירל'ה לשוק וכן סצנת השוק, הן של גולדפאדן כפי שכתוב וכפי שמשוחק. כל הסצנות האחרות שלי הן. פה ושם אני מכניס שיר בנוסח גולדפאדן אל תוך הסצנות שאני כתבתי. קחו למשל את 'הוצמך העיוור' שבמערכה הראשונה. אבל הוא משוחק מתוך 'עיוורון' ובכך מעמיק את השפעת השיר על הקהל.
במערכה השלישית, שבה אין ולו זכר מגולדפאדן, הכנסתי כמעין אות זיכרון, את שירו של הוצמך בבית הקפה, "קנו, קנו, גרמנים". ה'עיבוד' הוא עבודה ייחודית, מעשיית כשפים לגדולים ולקטנים. הוצמך קיבל עול, בית, תודעה וחלום. הליצן פרש כנפיים, הבבא-יאכנע, הרמאית, הפכה לרוח רפאים אלמנטרית. ניגון הכישוף שלה נותן השראה למערכה כולה. חזיון צללים על התמה 'מציאות' ומופע-חלום על התמה, 'מזל'.
"זוהי מעשייה יפה, גם עצובה, גם שמחה. יותר יפה מה'מעשה במלך אדום', אמרה חנהל'ה, כשהיא ניצבת אל מול מראת קסמים, לחברתה מירהל'ה".
מעשיית הבמה הזאת הייתה מקור ללא מעט נחת רוח עבור קהל תיאטרון יידיש בפולין, ואני מצאתי את הדרך אל תיאטרון יידיש. מצאתי - ומיד גם איבדתי את אותה הדרך. ומי יודע אם לא לתמיד. עם השמדת יהדות אירופה, נסתם הגולל גם על מעיינותיו של תיאטרון יידיש.
תיאטרון יידיש באמריקה גוסס כשהפטיש הוא הרומן הדרמטי המומחז, ובתור סדן משמשים מחזות שונד זולים. מעגלי הקהל האיכותי הולכים ומתכווצים מדי יום ביומו.
איש תיאטרון אחד, אברהם גולדפאדן, בנה את תיאטרון יידיש עם שחקן אחד, ואינספור ידיים שם נוגעות בשביל להרוס.
תיאטרון יידיש באירופה נרצח יחד עם הקהל שלו. תיאטרון יידיש באמריקה עושה חרקירי. להצעתי להדפיס מחדש את מאמרי על גולדפאדן לרגל יובל ה-70 להקמת תיאטרון יידיש, נעניתי כך: "תגידו למאנגר שהיום אנחנו כבר לא מתעסקים בשטויות כאלה". תשובה אופיינית לקהל יידיש בניו-יורק. גישה טיפוסית כלפי הבמה היידית העממית, שהיא ממילא הבמה היהודית הלאומית.
המוזה רבת-ההשראה של תיאטרון יידיש רכונה אבלה מעל לקברו של גולדפאדן באחד מבתי הקברות של ניו-יורק. היא מעיפה מבט בשעון היד של גולדפאדן, אותו קיבל במתנה מזליג מוגלסקו, גדול שחקניו — וממלמלת במרירות: רבע לחצות. עוד רבע שעה ו'פיניטו לה קומדיה'.
ספרות יידיש כבר איבדה את ההד שלה. הבמה היידית מדדה בעקבותיה. מקרה טרגי. הרבה יותר טרגי מפטר שלמיאל שמאבד את הצל שלו. על הקתדראות של תיאטרון יידיש לא מהלכות עוד דמויות כ'שולמית', אלא מין גב' פומפדור ז'רגונית מפורכסת. היא מהדסת על עקביה, מערסלת את האוויר בכפות ידיה, מתכופפת כדי שיראו אצלה עד מעמקי המחשוף. היא משחקת בתיאטרון יידיש וחולמת על הוליווד. והיא הונחה גם למשמרת בתוך שש עמודות שלמות באנציקלופדיה היהודית בשפה האנגלית.
כך נראה היום עולם הבמה של תיאטרון יידיש שעה שאני מבקש להוציא לאור את 'הוצמך שפיל' שלי, המחזה הראשון שכתבתי לבמה היידית. חשבתי לשוב ולעבד את הקומדיה פעם נוספת, אבל בשביל מה? ממילא קטעים שלמים מתוך ה'הוצמך שפיל' שלי מועלים על ידי פיראטים תיאטרוניים, באמריקה ובארגנטינה, לצד רשימות ביקורת תחת הכותרת — חלום גולדפאדני.
אני עוצם לרגע את העיניים ורואה לפניי את השחקנים שעלו על הבמה, ואת הקהל שאותו שיעשעו בפולין, ליטא ולטביה. איפה רוב השחקנים האלה? היכן הוא הקהל? ואיפה תיאטרון יידיש? ואיפה ואיפה...
… מסך. •
אני עוצם לרגע את העיניים ורואה לפניי את השחקנים שעלו על הבמה, ואת הקהל שאותו שיעשעו בפולין, ליטא ולטביה. איפה רוב השחקנים האלה? היכן הוא הקהל? ואיפה תיאטרון יידיש?
