שידורי יום הזיכרון הראשון ל-7 באוקטובר הוקדשו לא רק ליום הנורא ולמלחמה שפרצה בעקבותיו, אלא גם לטלוויזיה עצמה. גם אם יש בכך היגיון כלשהו – המסך תיפקד הרבה יותר טוב מהמדינה במשך שעות ארוכות וקריטיות - הוא נמהל בתועפות של חשיבות עצמית בלתי נסבלת, מהמונולוג המדהים של אילה חסון שלשום בכאן ("זו הייתה גם השנה הקשה בחיי") ועד פסטיבל מור"קים בחדשות קשת ורשת. היה נחמד אם לפחות פרומיל מתוך זה היה גם מנוצל לחשבון נפש (על סיקור הצבא לפני ובמהלך המלחמה, למשל), אבל יש דברים שגם השנה הגרועה מכולן לא שינו.
כניסתה של המלחמה לשנתה השנייה הוסיפה עוד שכבת סוריאליזם לסיטואציה שגם ככה קשה מאוד (ולפעמים גם בלתי אפשרי) להכיל: הרי כל יום בשנה האחרונה שילב דיווחי מלחמה דחופים עם התפלשות אינסופית בערימות היגון והצער של השבת השחורה. העובדה שכך היה גם ביום הזיכרון (ועוד הראשון) שחקה את הייחודיות שלו: כשהאזעקות שנשמעו ברוב רחבי הארץ קוטעות ראיונות עם משפחות שכולות וקרובים של החטופים והחטופות, נפגעת גם היכולת להתייחד באמת עם הרגע ההיסטורי.
לא פלא שלתוך הפרצה זינק ראש הממשלה, עם היוזמה לשנות את שם המלחמה ל"מלחמת התקומה", נושא שכידוע מטריד את האומה. במשדר אחר הצהריים של ערוץ 12, ירון אברהם הביע כעס על כך שבנימין נתניהו הצליח לזרוק עצם שנועדה לעמעם את העיסוק בחרפת הכישלון. ובכן, המבצע הצליח מעבר למשוער: יותר דובר על שם המלחמה מאשר על כך שנתניהו, ראש ממשלת ישראל ככל הידוע, לא פקד אתמול לא יישוב ולא קיבוץ מאלה שהוחרבו ב-7 באוקטובר. כזכור, לביקור בניר עוז הוא "נערך" כבר ארבעה חודשים.
אלא שנתניהו לא שם את מבטחו רק בספינים משום שיש מי שיעשו עבורו את עיקר העבודה. למשל ערוץ 14, כרגיל בחוד החנית, שחתך את השידור מטקס הזיכרון הלאומי בתל-אביב. כמובן שזה קרה שנייה לפני שעלו לבמה הורים שכולים ודרשו קבלת אחריות והקמת ועדת חקירה. אבל מה, שרון גל אמר ש"אנחנו הרבה יותר מלוכדים". אגב, ערוץ 14 הוא גם היחיד שסירב לקרוא לטקס בשם "הטקס הלאומי". אולי מה שהפריע להם שהוא באמת היה כזה: מגוון, עשיר, בגובה העיניים. גם אגרוף עוצמתי לתוך הבטן הכואבת וגם ליטוף חומל על הלחי הפצועה. מה לדמות נבזית כמו ינון מגל ("זה טקס לאומי כמו שבנק לאומי") ולאירוע כזה?
ומכיוון שהטקס הלאומי עמד במשימתו, המעבר לטקס שהפיקה שרת התחבורה היה ביזארי עוד יותר מהצפוי: "הטקס הממלכתי מתחיל", אמרו באולפנים ומיהרו להתחבר לשידור, כאילו שלא מדובר בקלטת. הפתיחה עם קטע גרוטסקי והשיר "מישהו שומע אותי" כבר נראתה כמו הטרלה. ואמנם היו שם רגעים יפים ונוגעים ללב, אך האפיל עליהם הניתוק מאנרגיות של שידור חי וקהל כלשהו. אלא שבחסות עריכה מאוד הדוקה, אף מסך לא פוצל ולא נשמעו הערות בלייב על הפורמט ועל נאום ראש הממשלה, שבו היה "רעייתי" ולא קבלת אחריות ולא המילה "קיבוצים". לפני חודש וחצי שאל יאיר שרקי בערוץ 12, האם מירי רגב "קובעת מה משדרים". ובכן, לא רק שהיא קבעה את ה"מה": בסוף היא גם עיצבה את ה"איך".
