זה היה יום מבלבל. עוד לפני הטקסים. קמנו בבוקר, ויום זיכרון התווסף. כאילו הזמן, בזמן שנלחמנו, התעוות, התכופף, נע אחורה, קדימה, שינה צורה. לוח השנה הישראלי השתנה מול עינינו.
יום זיכרון, וטקס, כלומר שניים, התווספו. רק שזיכרון הוא התבוננות על דבר שחלף, מבעד לעיני הפרספקטיבה. ואנחנו עוד באירוע. הוא עוד מתגלגל. הזירות נערמות. יש מי שחשוב לו שנזכור גם את זה. שעה וחצי לפני הטקס הלאומי שהובילו המשפחות, עוד הייתה אזעקה בפארק הירקון ובסביבותיו, כך שאין את המרחק הדרוש לעבד, לסכם או סתם לכתוב מספיק שירים על מה שעברנו ואנחנו עוברים.
זה היה עיקר האתגר בטקס הזיכרון הלאומי אתמול. "אין לי ארץ אחרת", "ילדות נשכחת", "ילדים של החיים", "תני לי יד": שירים שחקוקים בנו מימי זיכרון קודמים היו עיקר הטקס. מילים שהן פחות ספציפיות לשנה הסוערת שחווינו, כי עוד לא הספיקו להיכתב מספיק מילים חדשות.
ועדיין, לצד "שיבולים" העדכני והמטלטל, היו מספיק מילים מוכרות שקיבלו רלוונטיות מצמררת, כמו "שום דבר לא יפגע בי" של כנסיית השכל, עם שירת עמית מן ז"ל, הפרמדיקית מבארי; או "שם ילדותי ומה איתי" מתוך "שדות שלא אירוסים", שציטט יגל יעקב, הנער שנחטף מניר עוז, לצד שלמה ארצי.
זה היה טקס מלא עוצמה ויגון. שירים הם מוליכי הגעגועים היעילים בטבע. תוך כדי סיפורי הנרצחים שוברי הלב עלו בזה אחר זה מיטב אמני ישראל. באמת המיטב. קאסט שלא נגמר. כולם עם רצון לגעת. כולם אחרי שנה שבה הופיעו בבתי חולים ומול חיילים ומשפחות שכולות. לא מעט מהמשפחות בקהל הם מכירים אישית.
וכשמולם קהל קרוע לב, חלק מהאמנים התקשו לעמוד מנגד, ושרו בעיניים מוצפות. מירי מסיקה וקרן פלס, בדואט דומע. וריטה. ויהודה פוליקר. ושלום חנוך. ואגם בוחבוט, שהשירה הכל כך נוגעת שלה, "מאז שהלכת", הייתה בעצם זעקה. והשתיקות של אמיר דדון ב"שיר הרעות", שפתח את הטקס, בכו את השנה שלנו. ועם השתיקות, בבית, אנחנו.
זה היה טקס מלא רגישות, שנועד לספר את כל כאבי ישראל, כל מגוון תושביה, נפגעיה, בשנה האחרונה. המראה של אנשי זק"א דומעים בקהל סיפר הכל. באמת.
זה לא אומר שהטקס נעדר התרסה. "לא יגנבו את הדגל, אבל גנבו את המדינה", שר אביב גפן ב"ארץ הפוכה".
והייתה בו אמת, אמת שכנראה אי-אפשר היה לזעוק בטקס ממלכתי. כלומר, זה שבא אחריו. "בשארית הכוחות נדאג שהאחראים יקבלו אחריות", הכריז יגאל כהן, אביה של רב"ט הדר מרים כהן ז"ל, התצפיתנית שנרצחה בנחל עוז.
"אחרי שכולם יחזרו, אפשר יהיה לכתוב את פרק התקומה", סגר חנוך דאום את הטקס. "תקומה", כמו שראש הממשלה ממש לפני הטקס ביקש לקרוא למלחמה.
ואז הגיע תור הטקס הממלכתי, וגם הוא טילטל בסיפורים. ואף שהיו בו פחות זמרים, הוא ריגש בדרכו, עם ילדי יישובי העימות מהצפון ומהדרום ששרו את "אצלנו בגן", ועם "לראות את האור", ששרו דניאל וייס מבארי שהוריו נרצחו, ועופרי רחום ששלושה מבני משפחתה נרצחו בנובה.
וגם הוא, הטקס הממלכתי, כמו קודמו, ביקש לספר את דברי ימינו. רק מבעד לעין הבוחנת של הממשלה שלנו, זו שלא מצאה דרך לאחד אותנו ביום כואב וחשוב כל כך. ומבעד לסרטון, נאום ראש הממשלה, זה שאמר שב-7 באוקטובר "הוטלנו למערכה" פעמיים.
ובסוף, אחרי הכל, התרגשנו פעמיים, משני טקסים – והתמלאנו צער על כך שהיו שני טקסים.
