צליל הפריטה על מיתרי הגיטרה החשמלית בוקעים מהרמקולים באולפן ההקלטות, וכמעט אפשר לדמיין שזו הופעה חיה. מירב, אמו של עוז דניאל ז״ל, מוחה דמעה. אמיר, אביו, נושם נשימה עמוקה. החברים שמקיפים אותם, מביטים אליהם בעיניים נוצצות, מקווים שהצליחו להנכיח את עוז עבורם, בדרך שהכי אפיינה אותו בחייו – המוזיקה.
סיפור האהבה בין עוז לגיטרה התחיל כבר בגיל תשע, כשההורים רשמו אותו ואת אחותו התאומה הדר לשיעורי גיטרה קלאסית. בכיתה ו' הוא לקח לידיו בפעם הראשונה גיטרה חשמלית, והשאר היסטוריה. "זה היה כל עולמו", מספרת מירב. "הוא היה נגן טוטאלי, יכול היה לחזור על אותו קטע במשך שעות עד שיצא מושלם, גם אם האצבעות שלו כבר דיממו". עוז למד במגמת מוזיקה בתיכון גלילי בכפר-סבא והשלים בהצטייינות 10 יחידות בגרות במוזיקה ורסיטל. "בכל דרך שהלך הוא היה חדור מטרה לעשות את הטוב ביותר, טוטאלי והישגי", מספרים ההורים.
לקראת הגיוס עוז התלבט לגבי מסלול של מוזיקאי מצטיין, אך לבסוף החליט לבחור בשירות קרבי. "הוא חזר מטקס יום הזיכרון בכיתה י"א ואמר לי 'אמא, אני רוצה לעשות שירות משמעותי. המוזיקה תחכה לי'". עוז התגייס לגדוד 77 בחטיבה 7 לתפקיד טען-קשר, והיה אמור להתחיל קורס מפקדי טנקים ארבעה ימים אחרי השבת השחורה.
באותו בוקר היה עוז במוצב "הבית הלבן" בטנק עם הצוות שלו – עומר נאוטרה, מפקד הטנק; נמרוד כהן, התותחן; ושקד דהן ז״ל, נהג הטנק. "שמור על קור רוח, אוהבת אותך", כתבה מירב לעוז, אבל לא קיבלה תשובה. מאוחר יותר המשפחה נחשפה לסרטון שמתעד את חטיפתם של עוז וחבריו לרצועת עזה, וכעבור עשרה ימים קיבלו את ההודעה הרשמית על החטיפה. "רווח לנו", אומרת מירב. "הבנו שלפחות הוא בחיים. היינו מלאים באמונה ובתקווה שהוא חוזר הביתה. לא העלינו על דעתנו סוף אחר".
אחרי 141 ימים של מאבק להשבתו של עוז הביתה, הרב הצבאי הראשי קבע את מותו על בסיס ממצאים מודיעיניים שנאספו. "בדיעבד אנחנו יודעים שלסרטון שראינו יש המשך, שבו עוז נאבק במחבלים והם יורים בו למוות. אני מוכן להתחלף עם כל אחד שיש לו עוד תקווה לקבל את היקר שלו בחזרה", אומר האב אמיר. "לפחות אנחנו יודעים שהוא לא סבל, הוא נהרג כגיבור ישראל. מבחינתנו המערכה נמשכת, אנחנו עדיין חלק ממשפחות החטופים".
לעוז היה ברור איפה הוא רואה את עתידו אחרי הצבא: על הבמה. "בכיתה י״ב המורה חילק להם פתק עם השאלה 'איפה תהיה עוד חמש שנים?'. עוז כתב – ׳מפוצץ במות בארץ (ובקרוב גם בכל העולם)׳. את הפתק הביא לנו המורה כשהגיע לשבעה, ועכשיו זו המטרה שלנו - להגשים לו את החלום".
במסגרת מיזם של מחלקת הדיגיטל בגל״צ, בהובלתה של רומי מורסיאנו שלמדה במגמת המוזיקה עם עוז, נולד החידוש לשיר האהוב עליו, Don't Cry של להקת גאנז אנד רוזס. ליצירה נרתמו שלומי ברכה, גיטריסט להקת משינה, וחבריו המוזיקאים של עוז – שלי רבני, רועי אררייך, ארז קנר, בעז לבנון, טל חזן, רוני זיו, אלה שי, שחר מילוא ואוראל קסטנברג. לפני כשבועיים הוזמנו הוריו של עוז לאולפן ההקלטות, להשמעה ראשונה של השיר וצפייה בקליפ.
״עם עוז הפלייליסט תמיד היה משתנה למוזיקת רוק", סיפר חברו ארז, נגן סקסופון שגם ניגן בהלווייה של עוז, יחד עם רועי, שיר של הלהקה האהובה עליו. "הוא חי את להקת גנז אנד רוזס, הולך עם החולצות שלהם ושרשרת עם מפרט גיטרה״. ״בהלוויה ובשבעה המקום של המוזיקה בחייו של עוז הורגש מאוד״, מספרת רומי. ״גיבשתי את הרעיון עם החברים מהמגמה ופניתי להורים ברגישות. אולפן ההקלטות Phantom Studio אירח אותנו ושלומי ברכה ליווה את התהליך. נוצר בין כולנו חיבור מדהים״.
אלה, ששרה בביצוע המחודש, מספרת ש"עוז היה מושלם. לא היו חברים כמוהו. טוב לב ומלא ברגישות", ורומי מוסיפה: "הוא היה הראשון שהתנדב להופיע בכל הזדמנות ולקחת חלק בכל פרויקט, סחף אחריו את כל המוזיקאים". וארז מסכם: "בזכות המיזם אנחנו עוזרים אחד לשני להתמודד עם האובדן של עוז".
בסיום הצפייה בקליפ, שמשלב קטע נגינה של עוז, אמיר ומירב מתקשים להצליח לדבר. ״עם הקושי שלנו ושלכם, היוזמה מרגשת אותנו ומשמעותית עבורנו. אנחנו רואים בכם את עוז, כמי שליוו אותו בדרכו. עוז נמצא איתנו ברגעים האלו, בוחר להיות פה. אוהבים אתכם", אמר אמיר, ומירב הוסיפה: "הפרויקט המדהים והמושקע הזה מחמם את הלב. נמשיך להנכיח את עוז, בעיקר על במות. נגשים לו את החלום".
