לאחרונה כתבתי פה על הסוד השמור והנפלא של הרדיו בישראל – רדיוס נוסטלגי, 96.3FM, התחנה שמחזירה אתכם למקומות שאתם מתגעגעים אליהם גם בלי שחייתם אז. הדרך לשפר את המצב עוד יותר היא לראות את זה.
בתחילת המלחמה, משום מקום ובלי הסבר מגובש, העלתה yes את "יחד", אפיק 23, שמשדר בלופ רק מופעי מחווה. יש ישנים יותר, יש טריים מהשנה האחרונה, יש לא מעט מהבימה ומהקאמרי שזיהו את התיאבון והרימו תוכניות מרשימות המוקדשות לגיבורי תרבות שהיצירה שלהם חסרה לקהל. לפעמים, כשמורגש שכבר צפית בכולם, פתאום נכנסים עוד כמה למעגל השידורים מכל כיווני המוזיקה העברית.
קווי מתאר למופעים ולערוץ: יואב גינאי הנחה ומנחה את כולם איכשהו. את אלו שהוא לא מנחה, מנחה יואב גינאי; יהודה אליאס זוכה לעדנה בתור היורש הבלתי ממומש של יהורם גאון, כי רבים משיריו של האחרון כלולים במופעים הללו, והוא עצמו בדרך כלל לא משתתף בהם; ובכל לילה, בסביבות ארבע לפנות בוקר, מתחיל רצף קליפים של נפתלי אלטר – לא הקלאסיקות שהלחין, אלא מקריירת הסולו הנוכחית שלו. ההערכה שלי היא שמישהו שם החליט לנסות לראות אם יש עיתונאי ביזארי מספיק שישים לב לזה. ניצחתי.
אבל לצד הסרקזם יש רגעים שממש תופסים אותך ונשארים איתך, כמו ערב מדהים המוקדש לאברהם סוצקבר עם לחנים וביצועים חדשים לשיריו (לי בירן ממוטט שם את הנפש); הפצעה של ג'קו אייזנברג שמזכירה עד כמה הקול שלו מיוחד ועטוף ברגש, בנשמה ובחוכמת הגשה; ואחד ממש טרי – מחווה לאופירה גלוסקא, שבסופה עולה לבמה, מלא הוד, קינג מוטי פליישר, האיש שיכול היה להפוך לכוכב הגדול במדינה ובחר להתרחק מאור הזרקורים, והנה הוא מגיע משום מקום בלי גינונים, כמו חיזיון תעתועים, עדיין נשמע ונראה מצוין, משחזר את הימים שבהם היה הדבר החם בארץ.
כמו שהערוץ הופיע בהפתעה, כך הוא גם יכול להיעלם ללא התראה. ואז לא תסלחו לעצמכם שפיספסתם באיזה לילה את עדנה גורן.
