אח, ישראל נגד צרפת. שלוש המילים הקסומות ביותר בהיסטוריה של הענף. לא רק בגלל הכבוד המשתמע מהכללתה של ישראל באותו משפט עם מי שזכתה פעמיים בגביע העולם, אלא בעיקר בגלל ש-31 שנה אחרי, הניצחון 2:3 בפארק דה פראנס במוקדמות מונדיאל 1994 היה ונותר גדול ההישגים של הנבחרת. למרבה הצער, זה גם כנראה יישאר גדול ההישגים.
כל מפגש עם צרפת הוא מבורך, ואפילו אם לעולם לא יסתיים שוב בניצחון של ישראל, בגלל שהוא יוצר רפלקס של אושר, בונה מכונת זמן אינטואיטיבית אל השער ההוא של ראובן עטר והשידור הבלתי נשכח של מאיר איינשטיין. בכל פעם שישראל פוגשת את צרפת, לא ענאן חלאילי הוא ששועט באגף, אלא דמותו של רוני רוזנטל. השוער הוא לא עומרי גלזר, אלא הצל של בוני גינצבורג. ניצחון נוסף על צרפת יהיה חלום, אבל אולי יש חלומות שלא צריך להגשים. אולי מוטב שיישאר אותו ניצחון אחד, יחיד ומיוחד, שערך הנוסטלגיה לא יישחק בגלל אינפלציה. הבו לנו עוד ועוד משחקים מול צרפת, עוד ועוד הזדמנויות להתרפק על מה שהיה, גם אם לרגע אחד.
ליגה אחרת
הבעיה היחידה עם המשחק הזה מול צרפת, מעבר לסכנה הריאלית לתבוסה, היא המסגרת. ליגת האומות. קשה להאשים את נבחרת ישראל, שלא העפילה לטורניר גדול 54 שנה, על כך שטיפסה גבוה מדי, אבל אולי זה המקרה. העלייה לדרג הראשון הוציאה את העוקץ התחרותי מהמסגרת המנחמת של ליגת האומות, טורניר הזדמנות שנייה שהפך עבורנו להזדמנות הראשונה. בשתי המהדורות הקודמות של המפעל, אז נכללה ישראל בדרגים 3 ו-2, היא פגשה יריבות בסדר הגודל שלה, וכל משחק מול אלבניה, סקוטלנד, איסלנד ובנות דמותן נטען בחשיבות הרת גורל בהבנה שזה, ולא טורניר המוקדמות המסורתי, הוא הדבר האמיתי. לניצחון הייתה משמעות, להפסד היו השלכות. ואילו הפעם, בדרג הראשון, ניטל העוקץ. ממשחקים רשמיים לכל דבר ועניין, הם הפכו לכלוב מוזהב של ידידות.
ייתכן שבסופו של דבר ישראל תמצא את עצמה בפלייאוף כלשהו בשל כל מיני חישובים מתקדמים, אך זה לא יהיה אותו דבר – זה עניין לסטטיסטיקאים ומתמטיקאים, ופחות לאוהדי כדורגל, שמבינים ניצחונות והפסדים. במהדורה הבאה יתוקן העוול, ישראל תחזור למקומה הטבעי, והיריבות בהתאם.
לא תורמת גם ההסכמה שבשתיקה מצד הנבחרות וקבוצות היבשת על כך שמדובר בתחרות סוג ב'. הסגל המשני של צרפת, דרישותיה של לידס בנוגע למנור סולומון, אירוח המשחק בבודפשט – הכל הופך את מה שיכול היה להיות גדול מהחיים, לקטן מהם בהרבה. לפחות תמיד יישארו הזיכרונות.
