ב-12 באוקטובר 2023, חמישה ימים לאחר הטבח ובזמן שבישראל מנסים להבין מי חי ומי לא, מי נחטף ומי שרד, בבית קטן בעיירה בשווייץ התעוררה רחל ופתחה את הטלפון כדי להתעדכן מה קורה במדינה שהיא כל כך אוהבת, ואפילו חיה בה כמה שנים.
היא דיפדפה בעמודים ברשתות החברתיות ולפתע קפצו פנים מוכרות. הייתה זו תמונתה של כרמל גת מקיבוץ בארי. רחל, יהודייה שבעבר הייתה נשואה לישראלי ולהם שני ילדים, העסיקה את כרמל בשווייץ בתור או-פר במשך שנתיים. כרמל הייתה חלק מהמשפחה, גידלה את הילדים, הותירה חותם בלתי נשכח.
3 צפייה בגלריה
(אשל גת, אביה של כרמל, מסייר עם רחל בבית ההרוס בבארי. רחל, המפחדת מאנטישמיות, העדיפה לא להיחשף | צילום: הרצל יוסף)
הבשורה הזו הייתה שוק מוחלט עבור רחל. ימים שלמים ישבה בביתה הרחוק בשווייץ ולא הפסיקה לבכות. כרמל נחטפה, אבל יש עוד תקווה שהיא תחזור, היא אמרה לעצמה. במקום לשבת בבית, רחל החליטה לעשות מעשה ולהגיע לישראל כדי להתנדב, לקחת חלק במאבק למען שחרור החטופים, כשבליבה האמונה שיום אחד כרמל תחזור והיא תפגוש אותה בארץ.
שלושה שבועות לפני שרחל הגיעה לארץ, כרמל גת נרצחה במנהרה וגופתה חולצה. שבורת לב, רחל החליטה להמשיך בתוכנית המקורית.
לפני שבועיים היא הגיעה לארץ. התחנה הראשונה שלה הייתה בקיבוץ בארי, בבית הוריה של כרמל, אשל וכנרת ז"ל, משם היא גם נחטפה. רחל ביקשה להכיר מקרוב את בית הגידול של המטפלת עם הלב הגדול, שהעניקה למשפחה בשווייץ את כל כישוריה ואהבתה.
בביקור הטעון הזה בבית ההרוס ליווה את רחל אשל גת, אביה של כרמל. רחל סיירה בבית ההרוס, בחדר שבו הייתה כרמל, שמעה מה עבר על המשפחה בשעות האחרונות שלהם יחד, לפני ותוך כדי שהמחבלים פלשו וחטפו את בני המשפחה.
אשל גת נוהג להגיע לביתו לא מעט. הבית ההרוס והמחולל, מה שנשאר ממנו. אבל הוא מגיע רק כשיש סיבה מוצדקת, סיבה ערכית מבחינתו. ביקורה של רחל, האישה שאירחה את בתו כרמל בשווייץ בין השנים 2007-2008 , הוא סיבה נכונה לבקר שוב בבית, עד כמה שזה קשה. רחל סיירה בבית, נכנסה לחדרים, ראתה חפצים ושמעה מאשל את סיפורו. כיצד הסתתר בחדר השירותים והמקלחת ודרך חריץ קטן בחלון ראה כיצד כרמל מנהלת דו-שיח עם המחבלים, ואז נעלמת.
רחל לא יכלה להסתיר את הדמעות. כרמל עוד זכורה לה כישראלית הצעירה והרגישה, שכבשה את עולמם של הילדים שהיו קטנים, רק בני שלוש וחמש. כעבור שנתיים כרמל סיימה את עבודתה כאו-פר וחזרה לישראל. למרות השנים הרבות, על המקרר בבית בשווייץ נותר קולאז' תמונות שהכינה כרמל לפני שעזבה. היא והילדים, חיוכים ונשיקות למצלמה, ועוד כמה תמונות מחוויות ומטיולים.
כעת, אחרי שכרמל כבר איננה, רחל הגיעה לארץ ובתיקה שני חפצים שהביאו לה הבנים כדי שתניח על הקבר. הבן גדול ביקש להניח אבן מיוחדת ונוצצת שמצא באחד מטיוליו בהרי שווייץ. הבן השני ביקש להניח קונכייה קטנה שמצא בטיול באחד האגמים בשווייץ, לשם כרמל נהגה לקחת אותם.
בביקור בבית משפחת גת בבארי נחשפה רחל לסיפורה הקשה של המשפחה. כנרת, אמה של כרמל, נרצחה. אחיה אלון ואשתו ירדן והבת הקטנה גפן, נחטפו. אלון וגפן הצליחו להימלט מהשובים שלהם רגע לפני שחצו את הגבול באחד האירועים הדרמטיים באותה שבת שחורה בקיבוץ בארי. ירדן נחטפה ושוחחרה. כרמל נחטפה.
אשל היה היחידי ששרד ונשאר בבית עד שחולץ. כשהוא מראה לרחל את הבית ההרוס ומספר על הרגעים האחרונים, רחל לא מאמינה שאכזריות כזאת קיימת בימינו. "הם נכנסו ויצאו הרבה פעמים", משחזר אשל באוזניה של רחל, שרוצה לדעת כל פרט ופרט. "בכל פעם הם עשו בלגן יותר ויותר גדול. רק לקראת אחר הצהריים עליתי למעלה לקומה כדי לצפות, אולי אראה את כרמל. כשאני חולצתי במוצאי שבת הבית היה ירוי ומבולגן אבל די שלם. הנזקים הכבדים הם מהאירועים בין מוצאי שבת ליום ראשון, כשהצבא טיהר את הבית".
אשל חוזר לרגעים הקשים של הבוקר שהפך את חייו. "באיזשהו שלב אמרו שצריך להיכנס לממ"ד כי יש חדירה", הוא מספר. "לא הבנו את האירוע, אף אחד לא הבין. כשאומרים שיש חשש לחדירה אז מניחים שזה אירוע בגבול, שכיתת הכוננות והצבא יטפלו באירוע וזה ייגמר תוך כמה דקות.
"פתאום ראיתי חיילים בשביל מול הבית. אבל בדיעבד התברר שזה מחבלים. כרמל הייתה למעלה, אני חושב, וכולנו נכנסו לממ"ד. בעשר וחצי התחלנו קצת לצאת, אני הייתי בשירותים, וכנרת הייתה במטבח. ואז ראינו דמויות עוברות בחצר. אנחנו ראינו אותם אבל הם לא אותנו. כנרת, שהייתה במטבח, התכופפה וסימנה לי להסתתר. בעצם זו הפעם אחרונה שראיתי אותה.
"כל השאר כנראה היו בממ"ד, אבל אני לא יודע איפה כרמל הייתה בדיוק. נכנסתי לחדר השירותים ולמקלחת. נעלתי את הדלת. בשלב מסוים הם פרצו את הדלת של השירותים אבל לא ברור לי למה הם לא הצליחו לפתוח את הדלת השנייה. הם ירו פנימה. אני ישבתי בתוכו. הייתי שם לא מעט שעות. דרך החריץ של החלון אני פתאום רואה את כרמל עומדת במדרכה. אני רואה ושומע את כרמל מדברת עם המחבלים. היא אמרה להם, 'נתתי לכם את המפתחות של האוטו, אין אף אחד בבית, תעזבו אותי'. היא אמרה את הדברים בשקט שלה, לא בהיסטריה או משהו כזה.
"שדה הראייה שלי דרך החריץ היה מצומצם מאוד. ראיתי שהם לוקחים אותה ומאז לא ראיתי אותה. את כנרת ראיתי אחר כך בסרטי טלגרם. אלון יצא אליהם ואמר שאין לו כסף ואין לו אוטו, שהוא רק אורח כאן. הוא נחטף יחד עם ירדן ועם גפן שהייתה על הידיים. ירדן הבינה שזה מסוכן להיות שם בתוך הבית והחליטה לצאת. לקחו אותם והם נסעו לגבול. שם אלון קפץ וניצל".
אשל עוצר את שטף דיבורו. גם שנה אחרי, זה סיפור שבשום עולם לא נשמע הגיוני. הוא צמא לשמוע מרחל, האישה שבביתה חיה בתו במשך שנתיים. ורחל פותחת בסיפורה. "הכל התחיל כשאבא של הילדים, בעלי לשעבר, היה בארץ וחיפש עבורנו או-פר. הוא פגש את אשל וכרמל יחד. הוא מיד צילצל אליי ואמר לי שהוא מצא מישהי מאוד מיוחדת, ושהיא תגיעה אלינו לשווייץ. מההתחלה היה לנו קשר מאוד טוב. כרמל ידעה לייצר קשר מיד עם הילדים, וגם מצאה חברים וחברות בשווייץ. כשהיה לה חופש מהעבודה, היא תמיד יצאה לטייל.
"לא היה בוקר אחד שאני זוכרת אותה במצב רוח לא טוב. בכלל, אף פעם. תמיד קמה עם חיוך על הפנים. תמיד. היא עשתה המון פעילויות עם הילדים: נסעה איתם באופן קבוע לאגם לא רחוק מהבית, המון הופעות ריקודים, עבודות בית, יצירות. היא גם אהבה לאפות איתם עוגיות שרק היא ידעה להכין. היא גם הייתה מבשלת איתם. הם מאוד אהבו אותה. הם קראו לה 'מל', לא כרמל. זה היה שם קיצור שהעניקו לה. הם היו בני שלוש וחמש".
איך נראה סדר היום שלה ושלכם?
"בעלי לשעבר עבד בחו"ל ונהג להגיע אחת לשבועיים. אני הייתי עם כרמל ועם הילדים, וכשהוא היה חוזר היה לה זמן פנוי. היא הייתה מטיילת בזמן שהוא היה בבית. כל בוקר קמתי, הכנתי את הילדים והיא הייתה קמה איתי. היא הייתה מלווה אותם לגן, עם המכונית שלי. בימים הראשונים שלהם בגן היא הייתה איתם תמיד. הם סמכו עליה והרגישו מאוד בטוחים איתה.
"בזמן שהם היו בגן היא עשתה קניות, בישולים, וכל הזמן חושבת מה לעשות עם הילדים אחר הצהריים. בעיקר אהבה לנסוע איתה לאגם, לטייל. אני זוכרת שיום אחד אירגנתי מסיבת יום הולדת 40. היא נסעה איתי לבקתה רחוקה למשך שלושה ימים כדי להכין את יום ההולדת. הזמנו 40 או 50 אנשים, זה היה בית בהרים. היינו צריכים לסדר שם הכל, וכרמל עשתה המון. היא עזרה לי ממש.
"היו המון אנשים, כל אחד הכיר את השני. כתבתי על כל אחד גלויה, כמה הוא קרוב אליי ומה אני מרגישה כלפיו. כתבתי גם על כרמל. כתבתי עליה שהיא חלק מהמשפחה, שהיא חלק מהחיים שלי ושל המשפחה. עד היום הגלויה הזו שמורה אצלי".
כרמל התגוררה ממש בתוך בית המשפחה, לא ביחידת דיור נפרדת. "היא גרה בקומה השנייה של הבית, שם היה לה חדר. חלקנו מטבח ושירותים, היא הייתה ממש חלק מאיתנו".
כיצד נודע לך שהיא נחטפה?
"ב-12 באוקטובר קיבלתי הודעה באחת מהרשתות החברתיות. ראיתי את הפרסומים. הייתי בשוק. התחלתי לבכות. לא האמנתי שזו כרמל, שהם תפסו את כרמל. זה תפס אותי ממש חזק. יום אחרי זה סיפרתי לילדים. לא התקשרתי אליהם. רציתי ששניהם יחד יישבו ואז אספר להם. ביקשתי מאחותי ומבעלה לבוא לתמוך בי, שלא אצטרך לספר זאת לבד.
"ביקשתי מהבנים לבוא הביתה. ואז אמרתי להם את זה. זה היה מאוד קשה. לא ידעתי איך הם יקבלו את זה. אחד התחיל לבכות, השני היה בשקט ללא מילים. כל אחד עם הכאב שלו. מאז כל יום הדלקתי נר והתפללתי לשלומה. בסוף אמרתי לעצמי שעכשיו אני רוצה ליצור קשר עם משפחת גת. כתבתי לאלון אחיה מי אני ועל הקשר שלי לכרמל. למחרת אשל צילצל אליי ומאז אני בקשר עם המשפחה.
"באותם ימים הגיע גם הצורך שלי, לכבוד כרמל, לעלות לישראל להתנדב, לתת משהו בחזרה, אחרי מה שהיא נתנה לי ולמשפחה שלי. זו הרגשה שליוותה אותי. כשהגעתי לבית שלה זה פשוט לא להאמין. אבל זה היה חשוב לי לדעת איפה היא הייתה, להכיר את הבית ואת המשפחה שבזכותם כרמל קיבלה את כל האהבה, את כל האהבה שהיא העבירה למשפחה שלי".
ההחלטה להגיע לתקופת התנדבות בישראל גמלה בליבה של רחל, גם מתוך תקווה שאולי יום אחד כרמל תשוחרר מהשבי ותשוב הביתה, ואז שתיהן ייפגשו. זו הייתה משאלת הלב של רחל, אבל הכל התהפך כשנודע שכרמל יחד עם עוד חטופים נרצחו במנהרה.
"קיבלתי טלפון מהארץ, עוד לפני הפרסום הרשמי, מבעלי הקודם", היא נזכרת, "אחר כך זה היה גם בעיתון בשווייץ. התברר לי שהיא נרצחה בתוך מנהרה, שמצאו אותה ושהיא לא חיה יותר. זה היה בשש ורבע בבוקר. הייתי בשוק. רק המחשבות שהצבא היה כל כך קרוב אליה ויכלו להציל אותה לא עוזבות אותי. היא סבלה כל כך הרבה חודשים ובסוף זה נגמר ככה.
"הייתה לי תקווה שהיא תחזור. חשבתי שאולי היא תשוחרר עוד בזמן שאני בארץ. כשנודע לי שהיא נרצחה, זה לא שינה את ההחלטה שלי. אני שמחה שהגעתי לארץ, להיות קרובה אליה כמה שאפשר. לפחות יכולתי להגיע לקבר שלה, לבית שלה שהיה פעם. בשנים הראשונות עוד היינו בקשר. היא באה לבר-מצווה של הבן הקטן שלי שעשינו בארץ. היא גם הגיעה לביקור בשווייץ אחרי כמה שנים. עכשיו, כשאני כאן בישראל, זה סוגר לי איזה מעגל עם כרמל".
מפחדים לדבר עברית
בימים אלה רחל מתנדבת באחד הקיבוצים סמוכי הגדר בדרום הרצועה. ההחלטה להגיע להתנדב בישראל לא פשוטה עבורה, נוכח העבודה כי האנטישמיות בשווייץ מרימה ראש וכל מי שמגלה תמיכה בישראל שם עלול לסבול מהתנכלויות. לכן רחל איננה מעוניין להיחשף בשמה המלא או לחשוף את שמות ילדיה ואת מקום מגוריה המדויק בשווייץ.
"מה שקורה בשווייץ זה נורא", היא מספרת. "יש המון מוסלמים ולמרות שאנחנו מדברים עברית, אנחנו מקפידים שלא לדבר את השפה במקומות ציבוריים. הכל מאוד מתוח שם. יש הרבה מאוד גילויי אנטישמיות".
בתנועה הקיבוצית מספרים כי לאחרונה החלו לחזור מתנדבים מחו"ל לקיבוצים, אחרי שנה שבה פסקה לחלוטין הגעתם מאז 7 באוקטובר והמלחמה בדרום ובצפון. במחלקת מתנדבי חו"ל של התנועה הקיבוצית מספרים על פניות רבות להגיע לעזור בענפי החקלאות, ממש כמו גלי המתנדבים הגדולים שהיו אחרי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.
בקיבוץ סופה שבנגב המערבי כבר נפתח בית המתנדבים הראשון, עם שותפה מגרמניה שבאה עם משפחתה לתמוך ולעמוד לצד היישוב. בית המתנדבים יקלוט קבוצות מתנדבים של עד 15 איש מהארץ ומחו"ל שיגיעו לתקופות של שבוע לפחות ויעזרו בשיקום הקיבוץ.
רחל עצמה הגיעה לישראל במסגרת תוכנית "חיבוק עוטף" של התנועה הקיבוצית, שנועדה לתת מענה מקיף ומתמשך לצרכים המשתנים של קהילות הנגב המערבי, תוך שילוב מתנדבים המגיעים לתקופות קצרות וארוכות מהארץ ומחו"ל, כחלק מתהליך שיקום ארוך טווח לתושבי העוטף.
את פעילויות ההתנדבות בקיבוץ מרכזים גמלאי שנת שירות של התנועה הקיבוצית המגיעים לחצי שנה עד שנה של התנדבות ומגורים במקום. שיר גורן וקרן פרדו, מנהלות התוכנית, מספרות כי "חשיבות ההתנדבות בתהליך השיקום והחזרה היא בתמיכה בקהילות, שיידעו שהן לא לבד. יש כאן הזדמנות לחיבורים שאין להם תחליף בימים קשים אלה".
