בימים הראשונים לא יכולתי לשמוע מוזיקה בכלל. אמנם, נחשפתי אליה בשידורי הרדיו וכבר יכולתי למלמל בעל פה את "יהיה טוב" ואת "לצאת מדיכאון", אבל לא הייתי מסוגל להקשיב למוזיקה באמת, לשים אוזניות או לסובב ווליום במכונית ולהיכנס לעולם משלי. אם לצטט את דון מקליין, המוזיקה עבורי מתה ב-7 באוקטובר, עם הצלילים ההם מהנובה.
אחרי שבוע בערך, אולי כי בעידן הקודם חגגנו 50 שנה לכוורת, התחיל להציף אותי השיר "מדינה קטנה". ההצלחה של כוורת נולדה על חורבותיו של מחדל יום כיפור, אז חשבתי שאם הדור הקודם קיבל את השביעייה המופלאה בזמן כל כך אפל ומייאש, כנראה יש שם משהו תרפויטי. שמתי את האוזניות והעליתי את "מדינה קטנה". דמעתי בתוך שניות וגם נדהמתי: סנדרסון הגאון פשוט חזה הכל-הכל. נביא בן ימינו. למשל: "בעולם כל כך קשה/ להתבלט זה לא יפה/ נתחבא כאן ולנצח לא נצא". למי זה יותר מתאים, חשבתי. לאותם אלה שחיו בממ"ד שעות על גבי שעות, ובהם כאלה שלא יצאו ממנו? או אולי לחוגגי הנובה, שנמלטו למיגונית והיו בטוחים שנתחבא כאן אבל איכשהו נצא? ומה תגידו על "מלחמות, אסונות חולפים בצד/ אנחנו בתוכנו/ וכל מה שאצלנו/ תמיד ניתן למחיקה"? סנדרסון טווה כאן טיפול פסיכולוגי של אחרי 7 באוקטובר. למה הוא התכוון כשאמר ש"כל מה שאצלנו תמיד ניתן למחיקה"? האם הוא דמיין שניתקל בזוועות כאלה שנצטרך למחוק? ואיך בכלל עושים את זה? מ"מדינה קטנה" זלגתי לכל שירי כוורת, והם היו הנחמה שלי במשך חודשים. לא יכולתי להקשיב לשירים אחרים. בכל דקה של עצב ביקשתי לברוח לגוליית ולבול בפוני, נהניתי להתעמת עם הצרות של ברוך והמגפיים ולהתחפר בין מדפי המכולת. כבר באים.
ההצלחה שלהם נולדה על חורבותיו של מחדל יום כיפור, אז חשבתי שאם הדור הקודם קיבל את כוורת בזמן כל כך אפל, כנראה יש שם משהו תרפויטי
