הפעם הראשונה הייתה מקרית, במכונית. כאן ג' הביאה לי לאוזן את אריק לביא, "את חכי לי ואחזור". לא הופתעתי כשהפכתי לשלולית: מזמן אני יודעת שהשירים העבריים היפים ביותר הם שירי קינה וזיכרון (כמו "בשביל אל הבריכות" של חוה אלברשטיין), אבל עם הזמן מצאתי את עצמי יותר ויותר מעבירה מ"חרבו דרבו" ל"האמיני יום יבוא" של יפה ירקוני, מפני שהרגשתי שהחיבור לעבר ממציא לי קרן אור. אם שרדנו את תש"ח, אולי נצליח לצאת בשלום מהכאוס הנוכחי. וכך, הפלייליסט שלי התמלא ב"יצאנו אט" וב"הוא לא ידע את שמה".
היום כבר ברור לי שלא רק החיבור לנוסטלגיה הרים אותי מהמצולות, אלא בעיקר החיבור לאבא שלי, הפלמ"חניק עם הבלורית, שעל פי הפולקלור המשפחתי נהג לשיר את השירים האלה לאמי. וגם זה מנחם אותי: איזה מזל שאבא כבר לא כאן ולא רואה את החורבן – או שהוא צופה בו מלמעלה ומתפלל.
עם הזמן מצאתי את עצמי יותר ויותר מעבירה מ"חרבו דרבו" ל"האמיני יום יבוא" של יפה ירקוני. הרגשתי שהחיבור לעבר ממציא לי קרן אור
