זה פטנט שימושי, לא חדש, הכי מרגיע בעולם, וכל כך קל לביצוע. במושב האחורי של מכוניתי, שכמעט לא נוסעת למרחקים ארוכים בשנה האחרונה, מונחות דרך קבע שלוש שקיות, שבכל אחת יש ספר קריאה, ולידן תיק נצרים גדול. בשקית הראשונה מונח ספרו של ישי שריד "מגלה החולשות"; בשנייה הספר המדהים, בערבית, של עז א-דין שוכרי פישר, "כל השטויות האלה" ("כול הדא אל-הרא", בשפת המקור. עכשיו יצא התרגום לעברית, מומלץ מאוד); ובשלישית נמצא ספר באנגלית שהגיע אליי אחרי מסע מפותל בלבנון הסוערת. על הכריכה מתנוססת תמונת ענק של הגיבור הראשי, MBS. זה גם שמו של הספר החדש. סיפור חייו של השליט בפועל של סעודיה.
ארבע או חמש פעמים בשבוע, כל פעם בשעה אחרת, אני מגיעה לחוף ים שבכוונה לא אציין את שמו. אני בוחרת כיסא נוח, מניחה את התיק, מרכיבה משקפי שמש ושולפת ספר. יום אחד אני קוראת בעברית, בפעם הבאה באנגלית, בהמשך בערבית, וחוזר חלילה לפי אותו הסדר. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני מגיעה בלי בגד ים. רק פוקחת את העיניים ושוקעת בקריאה כמו אין מלחמה בעולם. פעם תפסה אותי אזעקה על החוף. לא היה לי לאן לברוח.
אין דבר שיותר מרגיע אותי מקריאה. אני נועצת את העיניים עמוק בתוך הספר, נכנסת לעלילה, מתרחקת בדמיוני מהמציאות. פעם חצי שעה, פעם שעתיים. בין מעט האנשים שנמצאים על החוף מעולם לא פגשתי מישהו ממכריי. מעט מאוד אנשים יש בחוף הזה. הם יושבים רחוקים זה מזה, באלם מוחלט, עיניהם תקועות בספרים.
בוקר אחד, כשהחוף התמלא (עשרה איש, נשבעת, לא יותר), עשיתי סיבוב בין כיסאות הנוח, לראות מה האנשים קוראים. על פני כולם היה משהו רגוע. גיליתי ספרים שלא הכרתי, חזרתי לכיסא ושקעתי מחדש בקריאה. משב רוח טוב הציף את פניי. החלטתי שיותר מדי טוב ורגוע, והסתלקתי. כעבור יומיים חזרתי אל החול הנקי, בלי מוכרי הארטיקים. רק שניים נכנסו למים הצלולים.
אני ממליצה מאוד על העירוב הזה, בין החדשות הכואבות לישיבה רגועה על החוף. שלא לדבר על השקיעה.
אני מגיעה בלי בגד ים. רק פוקחת את העיניים ושוקעת בקריאה כמו אין מלחמה בעולם. פעם תפסה אותי אזעקה על החוף. לא היה לי לאן לברוח
