חמישה ימים אחרי הטבח עליתי לזום ראשון עם התלמידים שלנו. קראנו לזה "מרחב כתיבה" ולא "סדנת כתיבה" כדי שיהיה ברור שהם מוגנים. הסתכלתי על הפנים שלהם בתוך הריבועים. הן היו חיוורות מאוד. זה לא היה החיוורון המוכר מימי הקורונה. זה היה חיוורון אחר. עמוק יותר. מטריד יותר. אמרתי בתחילת המפגש שהם לא צריכים לכתוב יפה, או טוב. רק לבטא את הרגשות שלהם. ושאני לא אעיר להם הערות כהרגלי אבל אשמח לקרוא בצ'ט את מה שהם יכתבו.
התרגיל הראשון היה לכתוב רגע של חסד. אמרתי להם שאחת השאלות שמייסרות אותי בימים האלה היא איך נלחמים ברוע המזוקק של חמאס בלי להידבק בו, איך ממשיכים להאמין בטוב שבאדם אחרי מה שראינו השבוע. הצ'ט התחיל להתמלא לאט-לאט ברגעים קטנים של חסד. מישהי הציעה למישהי לשתות מים מהבקבוק שלה אחרי אזעקה. מישהו עישן סיגריה בשקט, במרפסת, הצליח להיות עם עצמו רגע. ילד קטן חיבק אמא ולא ידע שהוא בעצם מנחם אותה. כלב זיהה שהבעלים שלו עצוב ובא לשבת לידו.
הנחיתי בשנה החולפת עשרות מרחבי כתיבה כאלה. בזום וגם פנים-אל-פנים. לאנשים שאוהבים לכתוב ולאנשים שלא כתבו מעולם. נפגשתי עם אחים שכולים, מפוני כפר עזה, מפוני הצפון, משפחות החטופים, חיילים בסדיר, חיילי מילואים. לפעמים ביקשתי מהם לגעת בכאב ישירות. לפעמים סללנו דרכים עוקפות. שוב ושוב השתאיתי אל מול המוכנות של אנשים לקרוא, לשתף, להיחשף וגם להקשיב בהרבה אמפתיה ועדינות למשתתפים האחרים. שוב ושוב השתאיתי אל מול הגשרים שנבנים במרחבי הכתיבה האלה, במהירות שיא, בין השבטים השונים שמרכיבים את החברה הישראלית. מתברר שרב המשותף בינינו על המפריד.
זו הייתה שנה קשה. לפעמים קשה מנשוא. אבל גיליתי בה מחדש את הכוח של הכתיבה לעשות חסד, לקרב בין אנשים ולנחם. גם אותי.
שוב ושוב השתאיתי אל מול הגשרים שנבנים במרחבי הכתיבה האלה בין השבטים שמרכיבים את החברה הישראלית. רב המשותף בינינו על המפריד
