שנים שאני צופה באדיקות ביצירות אנימציה יפנית (אנימֶה) – מן הפופולריות ביותר, נוסח "דרגון בול זי", "נארוּטוֹ" ו-one piece, ועד המשוכללות ביותר, נוסח הסרטים של סטודיו ג'יבלי, של הָיַאוֹ מִיַזַקִי ואִיסָאוֹ טַקָהַטָה. העונג שמופק מהן משתנה ועשיר כמו המנעד שלהן: היסחפות, הפלגה בדמיון, גיחוך מודע, בחינה רגשית, סקרנות אינטלקטואלית. אלא שבטריפת המציאות של השנה האחרונה נטיתי להרפות מהן, עד שצפיתי ב"הילד והאנפה" בעיצומה של המלחמה. לא ציפיתי לתובנה מיוחדת. ההליכה לקולנוע הייתה אוטומטית. את שירת הברבור – לפי שעה – של מִיַזַקִי הייתי מוכרח לראות.
לא הייתי מוכן לחוויה. ילד פליט במלחמת העולם השנייה, בהפצצות ביפן, שעליו למצוא את שפת ההתבגרות שלו, להמציא את אופן החניכה שלו, ללמוד על יד שליחים לא מתאימים, להתמודד עם יתמות ובדידות. ההתנסות של הילד חסרת תקדים, ובכל זאת היא יושבת בתוך היסטוריה ברורה, מתרחשת בנסיבות פוליטיות שהן מעבר לשליטתו. פתאום גיליתי שאני מתבונן מבעד עדשת הסרט בהוויה הישראלית, אבל לא בדרך פשטנית של הצבת מראה, כי אם באמצעות שינוי מושגי: מהו מרחב העיבוד הדרוש להתמודדות עם אסון, שסוגיית האחריות לו נוקבת?
אולי בזה עוסקות לא מעט מיצירות האנימה ששבתי וצפיתי בהן: הענקת הצורה להפצצה הגרעינית של הירושימה ונגסקי, הזוועה הפתאומית שדורשת חשבון נפש, ותשובה לשאלות, איך חיים את זה, יום אחרי יום? איך, בצל האימה, אפשר לבנות חלל תהודה לכל הרגשות שאסור עוד להרגיש לכאורה, והם הבלתי נמנע של הקיום – אפילו לצחוק מהבלים?
לא שכחת העצמי, או העולם, מסבה נחמה, אלא שפה מטפורית חדשה, צורה אחרת של הניסיון. היגיון העומק של יצירת האנימה "אלכימאי המתכת" מוסר אותה בתמצית: ביקום אחד, שבו חיים האחים אלריק, גיבורי היצירה, הכישוף אפשרי, ועם כל המפלצתיות הכרוכה בו, הוא ממלא את החיים בנסים ובתקווה; לאחר הרפתקאות רבות הם מגלים שהכישוף ניזון על ייסורים וצער של יקום אחר, שהוא ככל הנראה יקומנו שלנו. ומהגילוי ואילך, לכל הטלת לחש שלהם צריכה להתלוות המודעות הזאת.
לא ציפיתי לתובנה מיוחדת מ"הילד והאנפה", אבל פתאום גיליתי שאני מתבונן מבעד עדשת הסרט בהוויה הישראלית
