בדיעבד, יוסי בניון צדק. ההתעקשות שלו בפרשת החדר מול ערן זהבי הייתה נכונה, כי היא סיפרה סיפור גדול יותר, שמשפיע על הנבחרת גם עכשיו. בניון ניסה להיות השריף, בעל הבית היחיד, ומי שלא מתיישר ימצא את עצמו בחוץ. חד, חלק ופשוט.
בניון הבין שהנבחרת זה מקום מועד לפורענות, שכל דבר קטן עלול להצית בו אנרכיה. בניון "נלחם" בערן זהבי, רן בן-שמעון מסתבך מול דין דוד. זה לא משנה מי צודק בוויכוח הנוכחי, המאמן או חלוץ מכבי חיפה. מה שמשנה הוא ערעור הסמכות של רב"ש, שגרם לכך שכל זימון שלו יעורר שאלות. אם דוד אמר לבן-שמעון את מה שהמאמן טוען, הוא פשוט היה צריך להגיד לו שהוא לא יזומן יותר. לא מציבים תנאים לנבחרת, לא "מעריכים את הכנות" בניסיון נואש להפיץ אור ואהבה.
כל הדיווחים על כך שהמאמן מתקשר לשחקנים, ונפגש איתם כדי לתאם ציפיות כאילו הוא ראש מחלקת משאבי אנוש ופנאי בחברת הייטק, לא מוציאים את בן-שמעון טוב. השחקנים צריכים להתאים את עצמם אליו. אם הוא אומר לאוסקר גלוך לשחק כמגן ימני, אז גלוך יירד להגנה. אם הוא יחליט שהשוער שלו הוא דין דוד, אז החלוץ יתאמן על עצירת פנדלים. כך זה צריך להיות, אין דרך אחרת. מאמן צריך להיות קצת דיקטטור, ייתכן ששחקנים ישראלים מבינים רק כוח.
בניון ניסה להתוות דרך, הוא ספג ביקורת על כך שיש לו "אגו". כעת מתברר שבלי אגו, הנבחרת היא אנרכיה. למדנו שכשמאמנים זרים מציבים דרישות בפני ישראלים זאת "מקצוענות", אבל כשישראלים עושים זאת אלה "משחקי כוח".
אם המאמן אומר לגלוך לשחק מגן, שיירד להגנה. אם יחליט שהשוער הוא דין דוד, שיתאמן על עצירת פנדלים. כך זה אמור לעבוד