מוצאי שבת, חצות שבין 7 ל-8 באוקטובר. משה אוחיון ובנו אליעד עוד נעדרים. לפנות בוקר כבר התחזקה השמועה: הבן על האב, פיזית, לחמו על הבית באופקים ונהרגו בקרב.
ב-9:00 בבוקר, כשכל המדינה עוד שתוקה והלומה, הערפל הסמיך עוד מחשיך את שדה הראייה, התחיל השיעור של הפרק היומי במסגרת מיזם 929, שמשה אוחיון היה המנהל שלו. את השיעור העבירה מרים בלומנטל, מנהלת התוכן של המיזם, שחצי שעה לפני כן התבשרה על נפילת בן הדוד שלה, סא"ל יהונתן צור. לא ידעתי איך יתקיים הלימוד. למי יש כוח ללמד, ולמי יש אוזן ללמוד?
פתחתי את הקישור ומצאתי את עצמי עם מאות אנשים שהצטופפו במסכי הזום במרחב הקמפוס הווירטואלי שלנו. בבת אחת הבנתי את כוחו המנחם של הלימוד היומי, השגרתי, שבו יום אחרי יום גומאים את פרקי התנ"ך. כמו השמש הזורחת בחוצפתה, כך דופק לו הפרק היומי על דלתותינו וממאן לעצור. הוא לא מכיר במצבי רוח, לא מאזין לדכדוך הנפש. הוא עומד וממתין שניכנס לתוכו, שנצלול לתוך פסוקיו ונתייחד לרגעים רק איתו. ככל שארכה הדרך, וככל שקצרה הרוח, וככל שרבתה הערבוביה והמבוכה, ככה למדתי עם כל חבורת הלומדים לאחוז בו, בפרק היומי, כעוגן ונחמה.
המנה היומית של לימוד היא כמו מקצב פנימי שמצליח לפלס דרך בתוך נפש עייפה ולתת לרגעים מנוח ומפלט. כמו התיבה של נח, כך תיבותיה של התורה נותנות לנו תחושת ביטחון ויציבות. הכל מעורער, והאותיות העתיקות לא נעתקות. התוכן הוא הדבר המשני. המגע והצליל מפגישים אותנו, בתוך מציאות שכולה ארעי, עם חוויית הנצח.
אז מה מנחם אותי? מעבר לשמחת החיים של הנכדים ורקימת אהבה של הזוגות הצעירים ופריחה אביבית וחצבי הסתיו, מנחמת אותי הנגיעה בספר הספרים שממנו ינקו אבות אבותיי, וממנו שואב אני את כוחותיי, והלוואי שגם הדורות שאחריי יזכו בירושה הזו בימים של שקט ושלום.
הכל מעורער, והאותיות העתיקות לא נעתקות. התוכן הוא הדבר המשני. המגע והצליל מפגישים אותנו, בתוך מציאות שכולה ארעי, עם חוויית הנצח
