כולנו זוכרים את האנשים שתלשו פוסטרים של חטופים ברחבי העולם, בדרך כלל עם מסכה וכאפייה. למה הם עשו את זה? הבמאי נמרוד שפירא ניסה לבדוק בסרטו "תלושים" איך פוסטרים של חטופים הפכו לסמל המאבק בין תומכי ישראל לפרו-פלסטינים ופרו-חמאס בארה"ב. בסופו של דבר יש תשובה אחת פשוטה לשאלה "למה הם תלשו את הפוסטר" והיא שהם שונאים את ישראל וחושבים שצריך להשמיד אותה עד היסוד. גם מי שאומר שהוא לא תומך בחמאס ומתנגד לאלימות, בעצם כן תומך בו ומהדהד את מסריו כשהוא תולש פוסטרים שעליהם תמונות של ישראלים חפים מפשע שנחטפו לרצועת עזה.
האנטישמיות במסווה של דאגה לפלסטינים מוצגת היטב בסרט, כפי שאחת מתולשות הפוסטרים אומרת: "לפח עכשיו, תשוחרר פלסטין", ואילו אחר אומר: "זה לא מעניין אותי, זה לא הוגן, לא ראיתי כרזות כאלה על העם שלי, אז לא אכפת לי מהעם השני". הרב יהודה סרנה שמרואיין בסרט מסכם זאת יפה: "הרשתות החברתיות גרמו לכך שכל מה שהצד המדוכא עושה, זה מאבק לחופש". או במילים אחרות: מותר לחטוף יהודים. מרואיין נוסף, אהרון טיר, טוען כי תלישת הפוסטרים היא "תגובה אינסטינקטיבית". נראה כי מעולם לא היה ניתוח שגוי יותר בסרטי דוקו יותר מטענה זאת. אפשר גם להתעלם מהכרזות ולא לנקוט אלימות. האלימות הזאת היא צורה חדשה של אנטישמיות. אין צורך בניתוח אקדמי מפולפל. "הכרזות הללו מנציחות את הנרטיב השקרי שישראלים הם קורבנות, הפוסטרים הללו הם תעמולה", אמר אחד התולשים בלי להניד עפעף. התשובה היחידה שאפשר לתת היא: "שמע, הטענות האלה אנטישמיות בטירוף". עוד כוכבת בסרט נשאלת אם יש לה אמפתיה לקורבנות ישראלים, ועונה ש"זאת לא השאלה". אז בכלל אין טעם לדון עם האנשים האלה. אבל למרות שהוא מעצבן לפעמים, "תלושים" הוא סרט דוקו מעורר מחשבה.
שאלה נוספת ומטרידה לא פחות שבוודאי תעסיק כל ישראלי שצופה בסרט היא "מה עם היחס שלנו לחטופים?" יש משפחות חטופים שספגו אלימות פיזית, ביצים הושלכו על אלי אלבג, אביה של לירי אלבג, מחוץ לסניף הליכוד בנתניה, וזה עוד לפני שבכלל הזכרנו את מה שהולך ברשת. מספיק לחפש בגוגל "עינב צנגאוקר" ולראות אילו תגובות מקבלת האמא האמיצה הזו, שבנה מתן חטוף בעזה. מישהו גם איים עליה שהוא "יתנפל עליה בהפגנה".
יש רוב עצום בעם שמתנגד לאלימות הזאת. בכל הסקרים יש רוב שתומך בעסקת חטופים כזאת או אחרת. הגיע הזמן שהרוב הדומם ישמיע את קולו, וישאל כל יום "מה עם החטופים?"
