בתפילת יום כיפור בקיבוץ עלומים שעל גבול עזה המילים כבר לא יהיו אותן המילים בדיוק. לפני שנה, ב-7.10, 22 עובדי הרפת של הקיבוץ נטבחו בידי מחבלים. בשער הקיבוץ נרצחו מי שנסו ממסיבת הנובה. "אבינו מלכנו עשה למען לוחמינו הבאים באש ובמים להגנת עמך ולקידוש שמך", יקראו השנה מי שניצלו בזכות קרב הרואי של כיתת הכוננות ושל החיילים שהגיעו בשעת הצהריים להגן על הקיבוץ. "אבינו מלכנו השב את חטופינו לחיים ולשלום למען שמך", יזעקו המתפללים, ש"מיגונית המוות" שממנה נלקחו שבויים לעזה נמצאת בכניסה לקיבוץ שלהם. "אבינו מלכנו הסר מעלינו כל שנאת חינם, הרבה אהבתנו וחזק אחדותנו", יוסיפו המתפללים שזוכרים היטב את עומקו של הקרע רק לפני שנה - ביום הכיפורים הקודם.
חגי תשרי, על יופיים, הפכו השנה לאתגר. עבור תושבי העוטף ומעגלי הפגיעה המידיים של המלחמה האתגר גדול פי כמה. יום הדין ואימתו כבר הופיעו במלוא עוזם, ואיך אפשר לבקש רחמי שמיים בימים שבהם אין חסד ואין רחמים?
בימים אלו התפילה, המסורות והאמונה יכולות להיות טריגר, אבל לפעמים הן גם חבל הצלה. "השנה הרגשתי שעליי להגיע לתפילה מתוך שמירה עצמית. לראות שזה מרחב בטוח ולא מפרק", אומרת הרבנית ד"ר נעמה סט. היא ובעלה, הרב ארי סט, הם הרבנים של קיבוץ סעד, שנמצא בדיוק מול קיבוץ כפר עזה. "בשמחת תורה בשנה שעברה, כששמענו את היריות הבלתי פוסקות מכפר עזה, שנמצא במרחק הליכה מאיתנו, היינו בטוחים שצה"ל שם. נלחם בשבילם. רק אחר כך גילינו את גודל הזוועה. אנחנו עדיין מנסים לעכל מה עברנו, והבנו שאי-אפשר להגיע לימים הנוראים כשחלק גדול מאיתנו עוד בתוך הימים הנוראים של לפני שנה. איבדנו חברים, פונינו מהבית. אי-אפשר להיכנס לבית הכנסת כאילו זו עוד שנה".
בסעד ערכו הרבנית והרב מפגש פתוח לקהילה של הכנה רוחנית ונפשית לחגים. "ניסינו לעזור לכל אחד להבין - מה מפרק אותי? מה נותן לי כוח?" מספרת נעמה. "יש מילים שאנשים כבר לא מסוגלים לקרוא יותר. החזקנו את השבורים והכועסים וגם את מי שהאמונה שלו התחזקה השנה. ויש כאלה. גם התפילה שלי השתנתה. כל יום שישי אני הולכת לעשות קבלת שבת עם קבוצה של נשים במתחם של הנובה. עשרות נשים יושבות כל שבוע עם הפנים לחטופים, עם הפנים למיצבי הזיכרון, ופשוט מבקשות רחמי שמיים. יום כיפור זה יום של דין, אבל המילה שהכי רלוונטית בעיניי היא רחמים. להיות רחומים אחד כלפי השני ולבקש מאלוהים שיגלה רחמים כלפינו. מה חשבתי על מסיבות טבע לפני שנה ומה היום? כמה שיפוטיות הייתה לי? הנה, היום זה מקום התפילה שלי. זה דבר שלא שיערתי שיקרה לי".
בכל שנה מוביל הרב ישראל רווח את תפילת יום הכיפורים כחזן בבית הכנסת באופקים. לצידו, לאורך כל החגים, עמד חברו, אהרון פרש, ששימש כ"סומך" (מסייע לחזן), ונהג לקרוא בתורה מדי שבת וחג. השנה, מול התיבה, כלום לא יהיה אותו דבר. רס"ם אהרון פרש ז"ל נפל בבסיס אורים בטבח ב-7.10, בעוד ישראל - מתוקף תפקידו כראש צוות זק"א בעיר - נחשף למראות שצרבו את נשמתו. אל החג הזה הוא מגיע חסר. בלי החבר והשותף להובלת התפילות, בלי התמימות והזכות שהיו שמורים לימים שלפני הספירה.
"אני נמצא בלונה פארק של רגשות", אומר הרב רווח בכנות, "שנים אני מוביל תפילות, והאמת היא שבסוף הופכים למקצועיים בזה. בתפילה יש ממד של הרגל. השנה זה לא ככה. הטקסטים מעירים מחדש את המראות הקשים, אפילו את הריח. כל מה שנספג צף מחדש, כי התיאורים בתפילה הם מאוד מוחשיים. גם הכוונה אחרת. אני חושב על עצמי אומר בשנה שעברה את המשפט 'ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום' כבדרך אגב. עכשיו זה קיומי. אני יודע שיהיה לי קשה מאוד, אבל אני מקווה שאצליח להגיע לכוונה יותר עמוקה מתוך כך ושה' ייתן לי כוחות. מבחינתי האמונה מאוד התחזקה מאז האסון. ראיתי דברים שהדעת לא יכולה לתפוס או להבין. רק כוח עליון יכול להסביר את מה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים".
יש בקשת סליחה אחת שהרב רווח נושא איתו מאז 7 באוקטובר. "אני אבקש שוב סליחה מכל אדם שטיפלתי בגופתו. אנחנו עושים את זה בכל פעם כשאנחנו יוצאים למשימה. מבקשים סליחה אם נפלה תקלה או טעות תחת ידינו. אבל אחרי כל כך הרבה אנשים במצב כל כך קשה שנאלצתי לטפל בגופתם, הסליחה הזו חשובה לי יותר מתמיד".
כל השבוע התרוצץ אבי דבוש בין הטקסים השונים ברחבי הארץ. דבוש, מנכ"ל "קול רבני לזכויות אדם" ומוסמך כ"רב ישראלי", היה נצור עם משפחתו בממ"ד בקיבוץ נירים במשך 30 שעות. חבריו נחטפו או נרצחו. היום הוא מפונה יחד עם קהילתו לבאר-שבע. טקסי הזיכרון שמילאו את השבוע כמעט והשכיחו את החג. "אולי אני צריך יום כיפור נדחה, כי איך אפשר להתכונן נפשית, לצום, לבקש סליחה, כשאני עדיין תקוע ב-7 באוקטובר?" הוא תוהה. "להיכנס לצום אחרי יום השנה זה כמו יום כיפור אחרי יום כיפור. מצד שני, אולי זה בדיוק מה שצריך. את האינטנסיביות הזו, שדורשת מאיתנו חשבון נפש. אני מרגיש שנדרש לנו יום כיפור חדש. על התפילות שלו ועל המשמעויות שלו. שנדרש פה שינוי רדיקלי".
אצל דבוש, כשורד המאורעות, מושגים כמו סליחה או חשבון נפש לא מופנים רק להנהגה, כמתבקש, אלא גם פנימה. באופן הכי אישי שיש. "ברור שהופקרנו, אבל בימים האלו אני גם אוכל את עצמי. האם עשינו מספיק בשביל למנוע את האסון? מה עוד היינו צריכים בשביל שייקחו אותנו ברצינות? אל יום הכיפורים הזה אני נכנס גם עם בקשת סליחה גדולה מהילדים שלי. משפחת קוץ, איתה שיחקו כדורסל - נרצחה כולה. אגם גולדשטיין מהכיתה של הילד - נחטפה וחזרה. המורה לתנ"ך נעדרה ואז התברר שנרצחה. אני מרגיש שנכשלנו כלפי הדור הזה, שנכשלנו כלפי חבל הארץ הזה. קשה לשאת את זה".
בשנה שעברה, עת יצא הצום, התבררה חומרת המאבקים ברחובות סביב התפילות בהפרדה. המציאות הזו הייתה בלתי נתפסת. יהודים מתקוטטים ברחובה של עיר ביום כיפור. השנה אנו נכנסים אל היום הקדוש כשקהילות רבות עקורות, משפחות אבלות ו-101 חטופים עודם בשבי. מי היה יכול לדמיין שזהו דיננו. תחושות של ייאוש וחוסר אונים נוכחות מתמיד.
אבל הסוד של יום כיפור הוא התחושה שיש בכוחו של האדם לשנות. לשבש את התוכניות, להעביר את רוע הגזירה. בקהילות האשכנזיות נוהגים לפתוח את תפילת נעילה במילות הפיוט:
פְּתַח לָנוּ שַׁעַר
בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר
כִּי פָנָה יוֹם
זוהי כמעט ההזדמנות האחרונה להיכנס בשערים העומדים להינעל, לבקש את מה שעוד ניתן. גם מבורא עולם, אבל גם מעצמנו. פנה יום, יש לנו הזדמנות. האם נשכיל הפעם לפתוח את השערים? להפוך את המציאות לטובה?
