יואב גלנט סיפר לי פעם על החודשים בשנת 1982 שבהם חטב עצים באלסקה אחרי שהשתחרר משירות מתיש בשייטת. באותם ימים הוא טייל בהרים עם ישראלי אחד, ששירת בתזמורת חיל האוויר. החבר למסע לא עמד במצוקות של הטיפוס בהרים, והתעלף. "העמסתי אותו על גבי עם כל הציוד שלו", סיפר גלנט, "ורצתי איתו קילומטרים אחדים. בשלב מסוים השארתי אותו בשטח והמשכתי לרוץ במטרה להזעיק עזרה. אחרי עשרה ק"מ הגעתי לכביש, עצרתי מכונית וחזרתי לזירה עם הליקופטר".
נזכרתי בסיפור הזה כשנחשפתי להתנפלות המטורללת של ח"כים בליכוד נגד גלנט, ש"חטא" בחוסר נאמנות כלפי נתניהו. זו האווירה שבמסגרתה נדרש גלנט לתפקד בניהול אין-סוף החזיתות שנכפו עלינו בגלל נתניהו. ומה חטאו האמיתי של גלנט? שהוא הדמות היחידה בממשלה הנוכחית שמסוגלת לקיים תקשורת בעלת אמינות ויושרה עם הממשל האמריקאי. זה הרי היה הרקע לבקשתו של שר ההגנה האמריקאי אוסטין ששר הביטחון הוא זה שיבוא לוושינגטון לתאם את המהלכים לקראת תקיפה ישראלית באיראן. שהרי, שום מטוס לא יגיע לאיראן בלי תיאום עם אמריקה, וניתן גם להניח שנזדקק למטוסי תדלוק, לחימושים כבדים ולמערכות תקיפה, כמו גם לגיבוי הגנתי.
בלשכת נתניהו התירו את דמו של גלנט כשהדביקו לו את התואר "הסוכן האמריקאי". אבל גלנט מבליג. הוא שומר על כללי המשחק. הוא דיווח לנתניהו מראש על ההזמנה, והיה מוכן לומר שלפי שעה על פי בקשתו של ראש הממשלה הנסיעה נדחתה.
אלא שלישראלים אסור לשתוק מול מסע הטרלול הזה. בשיאה של מלחמה שאין לדעת מתי תסתיים ומה התכלית שלה, חייבים לצאת למחות נגד התעלולים שנתניהו מנחית על ראשו של שר הביטחון, שנובעים בין היתר גם מסירובו של זה לתת יד להמשך ההשתמטות של החרדים.
יונתן שמריז, שאחיו אלון נחטף לעזה ונהרג בידי כוחותינו, דיבר בטקס הלאומי, ודבריו ראויים להיהפך להמנון נוסף משום שהם מבטיחים שאולי נקום מהאסון. "אין מנהיגות", הוא אמר. "לא נרפה עד שנתקן. אני מאמין שמתוך ההריסות והחורבן, מתוך התופת, קם כאן דור חדש. דור שמאמין בנו, בחברה ישראלית מתוקנת ומאוחדת. דור שמאמין ברוח הישראלית, דור שישקם את ההריסות ויבנה כאן מדינה טובה יותר, ערכית יותר, מדינה שבה רודפים אחרי האמת, מקדשים אותה ולא מרפים ממנה".
עד כה הקריאות ליציאה של מיליוני ישראלים למחות נגד מהלכי הממשלה לא נענו, אבל גלנט אולי יהיה הגפרור שיצית את הבעירה. נתניהו יודע את זה, ונמנע לפי שעה מלפטר אותו. הוא גם יודע שביידן לא בהכרח מאמין שישראל לא תתקוף את מערך הגרעין והדלק האיראני, והוא יודע שההערכה הרווחת כאן ובאמריקה היא שכל תגובה ישראלית תגרור את האיראנים להגיב, וכך הלאה. כעת נסו לדמיין איפה יהיו מקבלי ההחלטות אצלנו בלי שר הביטחון, שהוא ועמיתיו ממערכת הביטחון נושאים על גבם בימים אלו את ביטחון עמנו.
בשיאה של מלחמה שאין לדעת מתי תסתיים ומה התכלית שלה, חייבים לצאת למחות נגד התעלולים שנתניהו מנחית על ראשו של שר הביטחון
