יום כיפור תשפ"ה. יום של חשבון נפש, סליחה ומחילה, טהרה וכפרה. נדמה שמעולם לא היינו זקוקים כל כך ליום שמכריז שאפשר לפתוח דף חדש ולתקן. הנה העוגנים המרכזיים של היום. המילים העתיקות, שמקבלות השנה משמעות נוספת.
• הווידוי. העיקר ביום כיפור הוא להקים ועדת חקירה, אבל אישית. כל השנה אנחנו יודעים מי אשם ומי צריך להתפטר, בודקים מי כשל וכותבים ברשתות בנחרצות מה הבעיה של כולם. זה בסדר גמור להביע ביקורת כלפי חוץ, זה אפילו חשוב. אבל עכשיו זה היום לבדוק מה איתנו. להשתיק את כל הרעשים והציוצים ולהפנות את הזרקור פנימה, רק פנימה. "אשמנו, בגדנו", מתחיל הווידוי, וממשיך כך בסידור התפילה של יום הכיפורים, לפי סדר אותיות הא'-ב'.
גם בין אדם לאלוקיו וגם בין אדם לחברו, יום כיפור הוא היום להתחיל מחדש. יש לנו 364 ימים לעסוק בקולניות במה שלא טוב בחוץ, ויום אחד לעסוק בשקט במה שאנחנו רוצים לתקן בעצמנו.
• "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". התורה מספרת שהיום הזה הוא מתנה. בניגוד לצומות אחרים, שבהם מתאבלים על חורבן, זהו יום של טהרה. אולי היינו צריכים ממש לברך איש את רעהו: יום כיפור שמח. המטרה היא אינה חשבון נפש מדכא, אלא שמחה על כך שאפשר לתקן.
לחזור בתשובה, לעשות תשובה - המילה תשובה מגיעה מהשורש שוב, אנחנו שבים למה שאנחנו אמורים להיות.
פגשתי השבוע קבוצה של עובדות סוציאליות מאשקלון, שעשו יום כיף בירושלים. אחת מהן אמרה לי דבר מטלטל, על תשובה לאומית ולא רק אישית: "אלה עשרת ימי תשובה, ואני עושה תשובה: איך הסכמתי שהילדים שלי יחיו תחת טילים 20 שנה? נכון, רוב הזמן לא היה ירי, אבל מדי פעם היה, ואנחנו הבלגנו. כלומר הסכמנו למציאות כזו. לא עשינו דבר, וזה רק הלך והחמיר. שוב ושוב הילדים רצו לממ"ד. צה"ל ברצועה עכשיו, יש ימים שקטים ותחושת ביטחון, אבל איפה הייתי 20 שנה? האם דרשתי מציאות אחרת? האם ביני לביני דמיינתי שאין מצב שהירי הזה ימשיך? איך הסכמתי להכיל את זה? וזה לא רק אני, זה כולם, מדינה שלמה, כל התקשורת, כל הפוליטיקאים, כל ראשי הצבא, כולנו הסכמנו למציאות הזו. לדעתי, גם זה נקרא לעשות תשובה. יצאנו מהקונספציה. התנערנו. התודעה שלנו לא תקבל את זה יותר. המציאות הזו משתנה לטובה".
היא צודקת. אנחנו חוזרים בתשובה על הנחות יסוד שגויות רבות. נזכרים מחדש באמיתות בסיסיות. כל אחד יכול לחשוב גם על קיבעונות ועל קונספציות כאלה שמגבילים אותו ברמה האישית.
• "מראה כהן". זהו אחד הפיוטים היפים בתפילת יום הכיפורים. אחרי שבתפילת מוסף מפורטת עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, ישנו שיר שמתאר את מראה הכהן הגדול אחרי היום הקדוש.
העיניים שלנו ראו השנה דברים נוראים. האימה הזו התרחשה בדורנו, לא בשחור-לבן, לא באושוויץ, אלא ב-HD, בסרטוני ווטסאפ, בטלגרם ובטיקטוק.
הסרטונים קשים לצפייה, והיינו שמחים למחוק אותם מהזיכרון. והנה, תפילת יום הכיפורים מבקשת מאיתנו לדמיין מציאות אחרת לגמרי. לנקות ולטהר את המראות שראינו השנה, להשאיר אותם בעבר, ולהיזכר במראות נפלאים בימים של אחדות ושלום בבית המקדש, וגם לרצות לראות עוד מראות כאלה בעתיד.
אנחנו לא יודעים מי כתב את הפיוט, אבל אנחנו יודעים היטב את מה הוא מתאר: באקרוסטיכון של א'-ב', מלא במשלים ובדוגמאות, הוא מספר לנו על האיש הכי קדוש, במקום הכי קדוש, בזמן הכי קדוש. הכהן הגדול יוצא מקודש הקודשים בעיצומו של יום הכיפורים.
וכשמדובר בכזה שיא - כמעט אין מילים שיכולות לתאר את המעמד. לכן אנחנו נדרשים לכל מיני דימויים: הכהן הגדול נראה כמו ברק, כמו קשת, כמו פרח, כמו כוכב, כמו מלאך, כמו נר... אבל באמת, רומז לנו השיר הנפלא הזה, עד שלא תראו, לא תבינו. אפשר רק להסכים שזה היה מראה אדיר: "אמת מה נהדר, היה כהן גדול". ואפשר רק לפתח את הדמיון ולהתגעגע ולרצות ולהתפלל ולשאוף.
המילים האלה חשובות במיוחד אחרי השנה שעברנו. הקטע הזה, וחלקים נוספים בתפילת יום הכיפורים, מוציאים אותנו אל העתיד, כאילו קוראים לנו: תציפו את התודעה שלכם בחלומות החיוביים והטובים האלה, תתפללו שאנחנו וילדינו נראה מחזות כאלה, ולא את התמונות שראינו השנה.
• נעילה. תפילת הנעילה סוגרת את יום כיפור, אבל גם נחשבת לשיא שלו. תפילה של פעם בשנה. השבוע הגיעו קבוצת מילואימניקים לבית ספר בצפון הארץ וגילו לתדהמתם את התאריך שכתוב על הלוח: ז' בתשרי תשפ"ד, בדיוק לפני שנה. הם גילו על הלוח גם משימה: "בחרו פסוק אחד מתוך תפילת נעילה וכתבו במחברת". שיעורי הבית האלה מעולם לא נבדקו. אחרי שמחת תורה היישוב פונה, והילדים לא חזרו לכיתה. שנה אחרי שהמורה כתבה כך על הלוח, המילואימניקים התכוננו לתפילת נעילה שלהם, במילואים, ולעשות את המשימה בעצמם. כל אחד כתב פסוק מהתפילה. הם השיגו את מספר הטלפון של המנהלת וביקשו להעביר למורה את שיעורי הבית, כמחווה, באיחור של שנה. הצצתי בדפי המחברת המקסימים שנשלחו למורה: "תחוקקנו לחיים ותיטיב לנו החתימה", "אל תירא יעקב", "ישראל נושע בה' תשועת עולמים, גם היום ייוושעו מפיך שוכן מרומים", "הושיענו למען שמך", "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ועוד ועוד ציטוטים עוצמתיים, בכתב יד של אנשים מבוגרים.
לא פלא שמנהלת בית הספר, סיגל, התרגשה כל כך מהסיפור הזה: "בלי לדעת", היא כתבה להם, "עשיתם מעשה גדול בעל משמעות עצומה. המורה זהבה פרשה השנה לגמלאות, ואתם סגרתם עבורה כעת מעגל. הענקתם לה מתנת פרישה, כיוון שלא חזרנו לבית הספר. תודה שאתם פועלים שם, כדי שנחזור הביתה בביטחון".
ויש עוד משפט שאפשר לכתוב במחברת. את תפילת נעילה מסיימים בקריאה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לשנה הבאה גם בקריית-שמונה הבנויה, בבארי הבנויה, בישראל הבנויה. ¿
הסטטוס היהודי: "בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הִפְלַגְנוּ מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ". (המשוררת זלדה)
