הימים כל כך מחרידים והכאב כל כך גדול, שהחלטתי בכל זאת לסכם ולמצוא כמו מחט בערימת שחת דברים טובים שקרו לי השנה.
1. גיליתי שיש לי קהילה מדהימה. לפני שנה לא יכולנו להישאר בבית כי אין ממ"ד, מקלט או חדר מדרגות. גרנו בבתים של שתי משפחות מהכיתה של רשי, כמעט חודש אצל כל אחת.
2. למדתי תלמוד עם חיה גלבוע, מורה, רבה, מנהיגה ופשוט אישיות מהפנטת, והייתה לי חברותא מושלמת של נשים מעוררות השראה.
3. בזכות "לקט ישראל", העמותה שאני חלק ממנה, הצלחתי לא רק להכיר חקלאים ומתנדבים אלא גם ללוות את העשייה הבלתי נתפסת בעת מלחמה להצלת החקלאים והחקלאות בצפון ובדרום.
4. כשהכל עוד דימם ושתק והיה מוכה יגון (ועודנו), ברדיו תל-אביב לא הפסקנו לשדר לשנייה. מצאתי את עצמי מחכה שתגיע השעה להגיע אל נווה המדבר הזה, למאזינות ולמאזינים ובעיקר ללירון ויצמן, שבעלה היה תוך כדי חמישה חודשים בעזה וממנה למדתי מה המשמעות של חוסן נפשי.
5. הייתי בצילומים בהודו. משום מקום נשלפה העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי", ובזכות yes, גלית חוגי, נועה ארנברג וגורי אלפי, זה פשוט קרה.
6. היו הרבה הופעות בבסיסים, אבל מאחת ממש חששתי. קהל של גברים צעירים מאוד, פתאום לבוא עם סטנד-אפ למטבח צה"לי ופלורסנט, חשבתי שזו התאבדות. בסוף זו הייתה הופעה משנת תודעה. הבנתי את המשפט "באתי לחזק ויצאתי מחוזקת", ועד היום אני נזכרת בערגה בהופעה ההיא בינואר, בדרום.
7. קראתי שלושה ספרים של סופרים ישראלים (אדוה בולה, נטעלי גבירץ, רועי שרון), ואני שומעת פאר טסי. נוכחתי שוב כמה התרבות שזורה בעורקיי, ורק מילה בעברית חודרת. כמו שהשפה הזו קמה והפכה למעצמה תרבותית, גם אנחנו נקום.
8. הטקס הלאומי, המשפחתי, המרשים, שאי-אפשר היה להפסיק לבכות בו, לא רק בגלל הכאב, אלא בעיקר בגלל התקווה שהוא נתן לדבר הכי עוצמתי שיש פה - ההון האנושי. בלי האנשים שלנו ובלי החטופים שלנו בבית, לא נהיה באותו חוזק.
9. משפחתי הגרעינית הקטנה, שהיא נס גלוי של אהבה. אני מודה על כך בכל נשימה ויודעת שבשביל 101 משפחות זה בדיוק ככה, וגם הם צריכים את האהובים שלהם איתם, וככה גם האמהות של החיילים ומשפחות חיילי המילואים.
