1. ימי אטום
ויכוח חריף מתגלע בישראל בימים אלה, חוצה את קווי התיחום הרגילים בין ימין ושמאל, נתניהו וגלנט, דרג מדיני מול צבאי. הוויכוח, בין שרים לשרים, בין קצינים לקצינים ובין מוסדות, עוסק באיראן ובדמדומי משטר ביידן. בקצרה: מתי ואיך לכוון את המתקפה המכריעה על ציר ההתנגדות, אחרי שבירת חמאס והכאת חיזבאללה?
4 צפייה בגלריה
גופמן לצד נתניהו. "יש לכוחות היבשה הרבה מה להציע - ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה", אמר ב־ 2018 מול המטכ"ל הצוחק | צילום: מעיין טואף, לע"מ
כרגיל, עובדים בלוח וושינגטון. שלוש תקופות ממתינות לנו: הראשונה, שלושה שבועות וחצי שנותרו עד הבחירות בנובמבר. בתקופה הזו ישראל נהנית מחופש פעולה נדיר, פרי החיזור של האריס אחר קולות יהודיים, במיוחד אותן עשיריות האחוז היקרות שהיא זקוקה להן נואשות בפנסילבניה. השנייה, חודשיים וחצי מיום הבחירות ועד השבעת הממשל החדש. ביידן יהיה אז ברווז עוד יותר צולע, אבל עם נפש חופשייה, משוחרר מכבלי שיקולים פוליטיים. העבר מוכיח שזו תקופה מסוכנת מאוד לישראל, בטח לאור אשד הקללות שהטיח הנשיא בנתניהו, ופורסמו השבוע בספר חדש. התקופה השלישית היא הממשל החדש, עם הבדל דרמטי בין ממשל האריס שימשיך ואולי אף יקצין את מדיניות ההגבלות של קודמה לבין ממשל טראמפ שמבטיח להיות פרואקטיבי הרבה יותר כלפי איראן וגרורותיה.
גישה אחת, נקרא לה הזהירה יותר, מציעה להמתין לבחירות בארצות-הברית בתקווה שטראמפ ייבחר שם. עד אז להמשיך להכות בחיזבאללה, להגיב באופן מדוד לאיראן, לתקוף קרקעית בעזה כשצריך. יהיה קל בהרבה לפרק את איראן וגרורותיה כאשר מאחורינו עומד בריון כתום עם מקל גדול. אם תיבחר האריס - נתמודד.
גישה שנייה אומרת שאם לא עכשיו אימתי. הרי ב-2012 נתניהו תיכנן לתקוף את איראן, ולנצל את מערכת הבחירות הצמודה שהנשיא אובמה היה אז בעיצומה כדי לקבל מטרייה הגנתית. 12 שנים אחרי ובאותן נסיבות, למה לא להוציא את התרחיש לפועל? איראן שגתה קשות כאשר הכניסה את עצמה לעימות חזיתי עם ישראל ובלי הגיבוי המסיבי שקיוותה לו משתי זרועותיה בגבולותינו הדרומי והצפוני. כעת, כאשר היא עומדת כמעט לבד מול ישראל, אחרי שכבר ביזבזה חלק משמעותי ממלאי הטילים הבליסטיים שלה, נוצרה הזדמנות שלא תחזור. אם ישראל תעצור, גורסים הגורסים, היא תנצח ניצחון טקטי מפואר את הזרועות אך תספוג תבוסה אסטרטגית מהדהדת מראש התמנון, שיצטייד בגרעין.
ישראל נהנית כרגע מחופש פעולה נדיר, פרי החיזור של האריס אחרי קולות יהודיים בפנסילבניה. ומאחר שאיראן ביזבזה חלק משמעותי ממלאי הטילים הבליסטיים שלה, יש הגורסים שאם לא עכשיו — אימתי
2. לדעת מתי ניצחת
"תחשוב על פורום המטה הכללי בהרמת כוסית עם ראש הממשלה", הציע השבוע אדם שמכיר את החדר הזה היטב. "עכשיו תחשוב שראש הממשלה חוסל. שהרמטכ"ל חוסל. שכל המטה הכללי חוסל חוץ משני אלופים. שהבור בקריה הושמד. שמפקדת אמ"ן הושמדה. עכשיו תחשוב שמכל צמרת המדינה ומערכת הביטחון נשארו בנוסף רק שלושה תתי-אלופים והרב הראשי. זה מה שעשינו לחיזבאללה". נשמע כמו טקסט להרמת כוסית במטכ"ל.
שר הביטחון יואב גלנט חושב שמה שחוללנו לחיזבאללה הוא מבצע מוקד. הוא לא מגזים, והדובר הקודם לא מגזים. ישראל אכן לקתה בהערכת יתר של חיזבאללה אבל העיקר הוא שחיזבאללה לקה בהערכת חסר שלנו.
בסרט "גולדה" שיצא לאקרנים רגע לפני המלחמה האחרונה, ראש הממשלה אומרת בקבינט שמי שהפסיד יודע שהפסיד, אבל מי שניצח תמיד מרגיש שאפשר להשיג יותר. השאלה היא, לפיכך, מתי לעצור. כזכור, ללבנון יש נטייה להיות בריכת מלט: הכניסה קלה ואז נתקעים. הקונצנזוס בצמרת הוא שיש להמשיך בהשמדת תשתיות הטרור העצומות על הגבול ומלאי הרקטות והטילים בעומק המדינה. המחלוקת תתעורר בשאלה מה הלאה.
עובדה שחשובה לדיון היא שבישראל מה שקורה בדרום הוא מלחמה, אבל אירועי הצפון מאז ספטמבר עדיין מוגדרים "סבב". אכן, הכי נרחב מאז 2006, ועדיין יותר ענבי זעם מאשר לבנון הראשונה או השנייה. מלחמה היא אירוע גדול פי כמה וכמה ממה שקורה עכשיו וכרוכה בתמרון עמוק מאוד אל תוך שטח לבנון. להם אין עוד כל כך לאן להסלים, לנו יש.
לפני חודשיים הייתה ישראל מסתפקת בהפסקת הירי. לפני חודש - בנסיגה עד הליטני. המטרה עכשיו היא שינוי פני לבנון. לא ברוח הכתרת הנהגה חדשה כמו יוזמת הנפל עם משפחת גו'מאייל ב-1982, אלא שינוי המשוואה העדינה בלבנון שהעניקה לאיראן, בפועל, את השליטה במדינה. כבר שנים שחיזבאללה נותר הפלג היחיד שהותר לו להתחמש, וכתוצאה מכך שולט בפועל בהנהגה הפוליטית ובצבא לבנון. היחלשותו הדרמטית מאפשרת לכוחות חדשים לעלות, ולהפוך בעתיד את צבא לבנון מכוח גדנ"ע שכפוף בפועל למרות איראנית למערך אפקטיבי יותר שיוכל לחצוץ בין הגליל למחבלים. פה, בניגוד לחזיתות אחרות, ישראל וארצות-הברית בראש אחד. ממשל ביידן כבר מנסה למצוא נשיא חדש ללבנון, כזה שלא מקבל הוראות מטהרן.
לפני חודשיים הייתה ישראל מסתפקת בהפסקת הירי. לפני חודש — בנסיגה עד הליטני. המטרה עכשיו היא שינוי פני לבנון. פה, בניגוד לחזיתות אחרות, ישראל וארה"ב בראש אחד. ממשל ביידן כבר מנסה למצוא נשיא חדש ללבנון, שלא כפוף לטהרן
3. רומן מלבלב
מזכיר צבאי הוא חיה מוזרה בלשכת ראש הממשלה. מגיע משורות הצבא המקצועי אל המקום הכי פוליטי בישראל. מדבר הכי הרבה עם המנהיג, אבל היחיד שלמנהיג אין יכולת למנות כאוות נפשו. כשהוא נכנס לחדר היועצים הפוליטיים יוצאים בגלל הסיווג, כשהם נכנסים הוא יוצא בגלל הפוליטיקה.
המינוי של רומן גופמן למזכיר הצבאי של נתניהו מסמן, לפיכך, לא רק שינוי פרסונלי בלשכה אלא שינוי תפיסתי עמוק.
הקצין הצעיר יחסית, שנפצע קשה ב-7 באוקטובר, אינו עוד מינוי שגרתי אלא בחירה מובהקת של נתניהו, כמעט הראשונה זה שנים שבה לראש הממשלה הייתה השפעה מלאה על זהות האיש שיוביל את הקשר בין לשכתו לצה”ל. זה קרה במו"מ עם הלוי וכנראה תוך ניצול רצונו של הרמטכ"ל למנות את שלומי בינדר לראשות אמ"ן. בינו לבין אבי גיל, ירושה עוד מממשלת בנט, שררה חשדנות. בניגוד למזכירים הצבאיים הקודמים, שרבים מהם נתפסו כלשכה צבאית המוצבת בתוך הלשכה המדינית, גופמן נתפס כשגריר של עמדת נתניהו בתוך הצבא.
הסיבה היא עמדתו ארוכת השנים של גופמן נגד הקו ששרר בצבא עד המלחמה, והוביל לפגיעה קשה ביכולות התמרון והבט"ש לטובת ההיי-טק. קשה להגיד שזו הייתה תפיסתו של נתניהו, אחרי ככלות הכל הוא זה שהיה פה ראש הממשלה ברוב המילניום הנוכחי. אבל בוודאי זה תואם את תפיסתו במובן של עמדה לעומתית לגווארדיה הצבאית.
"יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה", אמר ב-2018 כמח"ט שריון אל מול המטכ"ל שרובו צחק לו בפנים. "הרמטכ"ל", אמר לרא"ל איזנקוט, "רציתי ראשית להגיד לך שאנו מוכנים להילחם. יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע - ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש. אחרת זה מצב של מוות קליני".
אומרים שבדיונים הביטחוניים, האלוף גופמן הוא זה ששואל את השאלות הקשות. כשצריך לשגר מישהו לפוטין, גופמן משוגר. בזכות הידע המקצועי שלו הוא שולח את הצבא להכין עוד חלופות, לא לצעוד בתלם הקונבציונלי, החרוש. שני מזכ"צים כבר נבחרו בתקופת נתניהו לרמטכ"לים, גדי איזנקוט ויואב גלנט (שמינויו סוכל לבסוף). אין לפסול את האפשרות שהשם השלישי יהיה רומן.
בדיונים הביטחוניים, האלוף גופמן הוא זה ששואל את השאלות הקשות. כשצריך לשגר מישהו לפוטין, גופמן משוגר. בזכות הידע המקצועי שלו, הוא שולח את הצבא להכין עוד חלופות, פחות קונבנציונאליות
4. אתה הראש, אתה אשם
היה מרענן לראות שאנשים משתנים אחרי 7 באוקטובר. רון חולדאי, שאיפשר את חסימת עירו לאורך רוב אשתקד, מתח ביקורת קשה על החלטת בית המשפט העליון לאפשר תפילה בהפרדה. מאידך, קרעי ודרעי נפלו בדמעות אושר על צוואר השופטים, מכריזים שיש שופטים בירושלים. זה אף פעם לא היה, כידוע, על נושאים משפטיים, אלא על כוח. מרגע שיש הרכב שמרני יותר שמספק החלטה שמרנית יותר, הצדדים מתחלפים ללא בעיה.
בכל זאת, מדובר במהלומה ראויה לראש עיריית תל-אביב. מי שהתעלם שנים ועודו מתעלם מתפילות מוסלמיות בהפרדה יצא בחמה שפוכה להיאבק בתפילות יהודיות בהפרדה בכיכר דיזנגוף. פרקליטו הגחיך את עצמו ואת מרשו בעודו מסרב לכל הצעת פשרה בבית המשפט, עד שלהרכב נמאס. הוא ליבה שנאה ממניעי חנופה לבייס מצומצם וטוב שחטף. התפילה היא בגן מאיר, על שמו של ראש עיר שידע מה חשיבותה של יהדות ולא אכף פלורליזם מדומיין באמצעים בולשביקיים.
ועוד ממי חטף: כידוע, המשפט הוא מדע וחלילה מלחשוד שהוא מערב השקפות אישיות או תנאי מזג אוויר. בכל זאת, אפשר לתהות איך השופט עופר גרוסקופף התיר אשתקד (ב-6 באוקטובר) הקפות שמחת תורה רק בתנאי שלא תהיה מחיצה, ושלשום היה שותף להרכב שחייב את העירייה לאפשר תפילה עם מחיצה. האם זה קשור לעובדה שאשתקד ישב בהרכב עם שני חילונים ליברליים והשנה עם שניים שמרניים, אחד מהם דתי? המשפט המנהלי של כבודו גמיש כמו מחיצה מתקפלת.
ואחרי כל זה, טוב מאוד שהעותרים הודיעו למחרת ההחלטה שהם מסתפקים בניצחון העקרוני החשוב, ומודיעים חגיגית שתפילות ראש הכיפורים יתקיימו בבית הכנסת ולא בחוצה של עיר. הדבר האחרון שהמדינה הזו והעיר הזו צריכות הוא עוד קטטה מכוערת ביום כיפור, לשמחת חבורת קיצונים בבית ואויבינו הרבים בחוץ. טבח שמחת תורה לא נולד בגלל מהומות הימים הנוראים, אבל למרבה הטרגדיה הקארמה החולה שאפפה את מלחמות האחים יכלה להיפסק רק בנסיבות כה טרגיות של איום השמדה חיצוני. טוב שנקבע שליהודים מותר להתפלל ברחובה של עיר. אבל אף אחד לא קבע שהם חייבים.
הדבר האחרון שהמדינה הזו והעיר הזו צריכות הוא עוד קטטה מכוערת ביום כיפור. טבח שמחת תורה לא נולד בגללה אבל למרבה הטרגדיה הקארמה החולה אז יכלה להיפסק רק בנסיבות כה טרגיות של איום השמדה חיצוני
