אין שאלה שרפאל נדאל שנא יותר לענות עליה בשנים האחרונות מאשר "האם אתה חושב על פרישה". לא כי הוא לא חשב עליה, בוודאי שכן, אלא כי העיסוק בדבר הזה בזמן שהוא עדיין, במוחו, טניסאי מקצועני, היה מנוגד לאתיקה שלו. לא פורשים לפני שפורשים. המשחק אף פעם לא נגמר עד אחרי הנקודה האחרונה. לא מוותרים עד שמשהו שכבר לא נמצא בשליטתך מחליט בשבילך. זה יכול להיות לוח התוצאות, וזה יכול להיות הגוף. נדאל הודיע אתמול על פרישה בגיל 38, בדיוק כפי ששיחק. שנתיים הוא ניסה להחזיק את השמש שלא תשקע, אבל כשהבין שהיא ניצחה, הגיב כמו אחרי כל הפסד, באצילות, בפילוסופיות, בהכרת תודה למזלו הטוב, ואף פעם – אף פעם – לא בשבירת מחבט.
הגיגי פרידה מספורטאים גדולים הופכים בשלב כזה או אחר לריטואל. כמה סופרלטיבים חדשים כבר אפשר להמציא למי שיצאו לתחרות של מי ימצמץ ראשון נגד הגבולות האנושיים. אף אחד אף פעם לא ינצח בתחרות הזו, אבל יש את המעטים שהתקרבו - ובתוך הרשימה הקטנטנה הזו נמצא רפאל נדאל.
באוקטובר 2005 נפצע נדאל בכף רגל שמאל. זו הייתה פציעה כל כך חמורה, שהודעת הפרישה הייתה קרובה. היא נדחתה ב-19 שנה בדיוק, כי קרה לו נס רפואי, אבל גם כי רפא נזקק לטניס באופן קיומי. על המגרש הוא יכול היה להתמודד עם כל השדים שלו: היותו חרדתי, אובססיבי, מוטרד תמידית, חי רוב הזמן בתוך הראש שלו. על המגרש הוא היה יכול להיות האיש המופנם שהופך לענק הירוק, בלי לאבד את עצמו לרגע, ועל הדרך ייצר את אחת המורשות העצומות של ספורטאי בכל ענף שהוא.
נדאל היה מסוג הספורטאים שלימדו שיעורי חיים בדרך בה שיחקו את המשחק. שאלות ה"למי יש הכי הרבה תוארי גראנד סלאם" ו"מי הגדול מכולם" תמיד נראו לו קטנות, גם אם הוא רצה להיות התשובה לכל אחת מהן. האהבה לטניס, לתחרות, לעבודה הקשה שזעקת "ואמוס" בצידה, לחולצה המלוכלכת מחימר, אפילו לריטואלים של יישור בקבוקי המים והמגבות והקפיצה מעל קווי המגרש והוצאת המכנסיים מהישבן - הייתה נקייה ואמיתית ושום דבר לא נגע בה. בעולם ציני שנוטר ממש למי שמתעקש לעשות את הדרך הנכונה, הצורה שבה רפאל נדאל התייחס לספורט, ליריבים ולתפקיד שלו בעולם, הייתה כל כך נדירה, שהיא מוסיפה חצי דמעה לעצב על הפרישה שלו. לא יהיה עוד טניסאי כמו רפאל נדאל, והיה לנו מזל גדול לחיות בתקופתו.
