מלחמת יום הכיפורים של נתניהו וגלנט הסתיימה בניצחון טקטי לנתניהו: גלנט לא נסע לוושינגטון. לא נסעו גם מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר, ראש מטה חיל האוויר עומר טישלר וראש האגף המדיני-ביטחוני דרור שלום שהיו אמורים להצטרף. נתניהו ניטרל אותם בנשק הלו"ז: אילו נסעו, לא יכלו לחזור עד לאחר יום הכיפורים, ואולי, מי יודע, נתניהו היה מתייצב לבד, הוא והרמטכ"ל, לתמונה ההיסטורית מול המוניטור, כשטייסינו מדווחים שהמשימה הושלמה עד תומה. במלחמות על הקרדיט נתניהו הוא הטוב מכולם.
1 צפייה בגלריה
(התושבים חוששים שתחושת הביטחון לא תחזור: ערב יום הכיפורים קריית־שמונה, שלשום | צילום: אביהו שפירא)
התקפה על איראן תהיה בקרוב. רוב הפרטים סוכמו. לבד מהקרדיט, המריבה בין השניים נוגעת לנושא אחר, לא פחות רגיש: מי בממשלת ישראל מחזיק בתיק האמריקאי. ממשל ביידן מעדיף את יואב גלנט. טיפוח שרי ביטחון הוא חלק קבוע בהתדיינות של ממשלים אמריקאיים עם ממשלות ישראל. לישראל יש הרבה בקשות מאמריקה, ורובן בתחום שעליו אחראי שר הביטחון: חימושים, נשק, הגנה אווירית, תיאום וסיוע אסטרטגי. בכל אלה הוא ומערכת הביטחון כולה תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים. מה גם שיש להם בעיה בסיסית עם ראש הממשלה הנוכחי: הם לא מאמינים לו ולא בוטחים בו. בקצה הם חושדים בו בפשע הגרוע מכל, מבחינתם: סיוע לטראמפ במערכת הבחירות.
נתניהו מתעקש לשמור את התיק האמריקאי בידיו. בעיניי, ההתעקשות לגמרי מוצדקת: הוא ראש הממשלה, והתיק הזה אמור להיות שלו. הבעיה טמונה בדרך שבה הוא מנהל את התיק. הוא ושליחו לממשל רון דרמר שורפים את המועדון.
אין נושא שאין בו כרגע משבר ביחסים בין נתניהו לממשל: גם לבנון, גם עזה, גם חטופים, גם איראן. הממשל חושד בנתניהו שהוא יוצר במכוון אווירת משבר כדי לעזור לטראמפ. את שיחת הטלפון בינו לבין ביידן הוא יכול היה לסדר באמצעות שיחה מקדימה של דרמר עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. נתניהו העדיף ליצור משבר ולאנוס את ביידן להרים טלפון.
מעל התמונה הלא-סימפטית הזאת מרחפת בכל כובדה שאלת איראן. מה נתניהו מבקש להשיג באיראן. האם ישראל מסוגלת להשמיד את מתקני הגרעין האיראניים לבדה? האם היא מסוגלת לעמוד לבדה במלחמת טילים עם איראן? בהנחה שהתשובה לשתי השאלות האלה שלילית, נותרת השאלה השלישית: האם הוא מנסה לגרור את הממשל האמריקאי למלחמה שאיננו רוצה בה עם איראן?
החשד הוא שנתניהו יבחר ביודעין בפעולה צבאית שתסבך את ישראל, ואז לא תהיה ברירה לממשל אלא להיכנס למלחמה עם איראן, בעיתוי קטלני. הוא ינהג כמו החרדים שהתעלמו מכל האזהרות וטסו לאומן, ואז אמרו, הסתבכנו, עכשיו חובתכם לעשות הכל כדי לחלץ אותנו.
בוושינגטון שומעים את הנאומים של נתניהו באנגלית וקולטים את הטון המשיחי, המתריס. "יש רק כוח אחד בעולם שנלחם באיראן", אמר שלשום לוועידת הנשיאים. "הכוח הזה הוא ישראל. אם לא נילחם, נמות. אבל זו לא רק המלחמה שלנו – זו המלחמה של העולם החופשי, העולם המתורבת".
העולם המתורבת? מאיפה היומרה הזאת? הייתי שמח מאוד לו היינו מצליחים לשכנע את העם האיראני להחליף משטר, או לחלופין, לו היינו מוצאים דרך לחסל את התוקפנות האיראנית. את המלחמות של העולם המתורבת עדיף להשאיר לאחרים, לכוהני העליונות הלבנה באמריקה, לראשי המפלגות הפשיסטיות באירופה. הם יסדרו לנו עולם מתורבת בלי שחורים, בלי חומים ובלי יהודים. הם טובים בזה.
את המלחמה למען התרבות מוטב להתחיל מהבית, ממופעי הראווה של טלי גוטליב, דודי אמסלם, שלמה קרעי, מביטויי השנאה של בן גביר וסון הר-מלך והבן במיאמי, מהדרת הנשים, מהכישלון המתמשך של מערכת החינוך. פתאום קם ראש ממשלה בלתי תרבותית בעליל בבוקר ומחליט שהוא העולם המתורבת.
שי לחג
בהתבטאויות הפומביות שלהם ביידן והאריס תומכים חד-משמעית בישראל. זוהי החלטה פוליטית שנטועה כולה בשיקולי בחירות: כל עוד טראמפ מאמץ אל חיקו את ישראל' אין לדמוקרטים ברירה אלא ללכת אחריו. ההתבטאויות הלא-פומביות מורכבות יותר.
בדרגים מקצועיים של הממשל נלהבים פחות. מאז תחילת המלחמה מנסים בכירים בסטייט-דפרטמנט לעצור את משלוחי החימושים לישראל. אם לא לעצור ממש, לפחות לחקור עבירות של ישראל על חוקי זכויות אדם. הם רתמו לקמפיין אתר תחקירים מאוד מכובד בשם "פרופובליקה". האתר הזה, שמתקיים בעיקר על תרומות, פירסם לפני שבועיים מסמך רב-היקף שמצייר את ישראל לא רק כמדינה שהורגת אזרחים ללא הבחנה, אלא גם כחשודה במתן שוחד לפקידים בממשל. חשודים גם אנתוני בלינקן, שר החוץ האמריקאי, שמסרב לחקור את ישראל, וחשוד ג'ק לו, השגריר האמריקאי בישראל.
קראתי את כולו ולא התרשמתי. נדמה לי שהעוינות כלפי ישראל וכוחה הפוליטי באמריקה העבירו את הכותבים על דעתם. עם זאת, האתר חשוב ויוקרתי, והתפוצה שלו גדולה.
"מאז אוקטובר שעבר העבירה אמריקה לישראל יותר מ-50 אלף טונות של נשק וחימושים", אומר התחקיר. "פקידים בכירים בשני אגפים של מחלקת המדינה כתבו שישה תזכירים לפחות, שמתנגדים למכירות הנשק. הדרג הפוליטי בממשל בחר להתעלם".
ההתנגדות העיקרית מתייחסת לרכישת פצצות מסוג GBU39, פצצות מדויקות. חיל האוויר הישראלי טען שהפצצות האלה מצמצמות את הפגיעה באוכלוסייה. התחקיר מאשר את זה, אבל קובע שישראל משתמשת בהן כדי להפציץ מחנות פליטים, מסגדים ובתי ספר שיש בהם אוכלוסייה אזרחית. "אזרחים עדיין מתים".
הדובדבן בקצפת הזאת הוא מתנת חג המולד ששלחה שגרירות ישראל בוושינגטון לפקידים בכירים בממשל. המתנה הייתה תיבות של יין מתוצרת יקב רמת הנגב. צילום של התיבות מתלווה לפרסום.
שגרירות ישראל השיבה: לא תיבות אלא בקבוקים, כל אחד עם הקדשה אישית. דובר במחלקת המדינה אישר: מותר לפקיד לקבל במתנה בקבוק יין, עד מחיר מסוים. המחיר לא נקוב.
במילים אחרות, מחפשים אותנו לא רק בקמפוסים, גם בלשכות המרשימות של פקידי הממשל. ישראל לא פועלת בחלל ריק.
זה הסתיו, עם העשן
שלשום בארבע וחצי אחר הצהריים ירד חיזבאללה על הגליל במטח אחד מתמשך, 80 רקטות. כאילו מישהו בנבטיה או בצידון או בביירות צעק בבונקר, הישראלים אומרים שגמרו לנו את הפיקוד והשליטה, אנחנו נראה להם מה זה פיקוד ושליטה. המראה, מבסיס של צה"ל באצבע הגליל שבו הייתי, היה מרהיב. השמיים, שהיו עד אותו רגע כחולים, בלי זנב ענן, התמלאו בבת אחת בפטריות של עשן לבן, בקווים לבנים של מסלולי יציאה משני הצדדים, מיירטים של כיפת ברזל במסלול התנגשות עם רקטות מעומק לבנון. 40 מ-80 הרקטות יורטו. 40 נפלו בשטח, מצפת במערב עד עמיעד ורמת כורזים במזרח, בואכה עמק החולה.
שמונה דקות רצופות של יירוטים ונפילות, בום אחר בום, ובמקביל, אזעקות, לכל רוחב הגזרה. חוויה לא פשוטה למי שנוסע באותו רגע בדרכים או הולך בדרך. כמה שעות קודם לכן נהרג כך זוג בקריית-שמונה. אחר כך, בדרך דרומה, התפוגגו ענני המלחמה בהדרגה וליוו את השקיעה בשכבה לבנה דקה, שקופה. עננים כבדים, אפורים, עלו מהשדות שניצתו. אש כתומה; אדמה שחורה. ריח השריפה נישא באוויר, מבשר רעות.
הרי הגליל, לאחר גשם ראשון, יפים עכשיו, מזהירים בירוק רענן, ירוק-עד. כשנסעתי לאורך כביש הצפון, ממערב למזרח, משלומי לראש פינה, דקות אחדות לפני המטח, נזכרתי בשיר ישן של יורם טהרלב ששרה להקת הנח"ל: "ארבע אחרי הצהריים/ כרגיל, עוד חם.../ רוח ערב מתפרכסת/ מביאה אל המרפסת/ ריח שחת ואספסת/ וקצת נחת גם". בימים נפלאים כאלה, ימי סתיו, גדשו את החורשות לאורך הכביש מכוניות של טיילים ורוכבי אופניים. גם עכשיו יש מכוניות, אבל כולן שייכות לחיילי מילואים.
ענן שחור התאבך באותה שעה מעל הכפרים מיס אל-ג'בל ובלידה, ממערב למנרה. כוחות צה"ל פעלו שם, בין קו הגבול לליטני, הרגו ונתקלו וספגו. מלחמה היא מהלך סטרילי רק באולפני הטלוויזיה.
רוצים פקודה ברורה
בדיונים שקדמו לכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון, קציני האוגדות שנועדו לשאת את הלחימה על כתפיהם ביקשו וחזרו וביקשו, תנו לנו פקודה ברורה. זאת גם הייתה הדרישה של המטה הכללי מהדרג המדיני. בצבא לא רצו לשקוע לתוך הערפל שאפיין חלק גדול מההחלטות בחזית עזה. ערפל מוליד טעויות; מנפח ציפיות; הורג לוחמים. הם ביקשו לדעת במה כרוך המהלך הקרקעי, לאן הוא מוביל ולאן לא.
מבוקשם ניתן להם. זה לא אומר שמה שתוכנן הוא מה שיקרה: למלחמה יש חיים משלה, בוודאי בלבנון, בוודאי עם שחקנים כמו איראן, חיזבאללה וממשלת ישראל הנוכחית. אבל לפני שאני נכנס לתיאור המהלך הצבאי ומגבלותיו, אומר משהו על עצם ההחלטה: מה שקרה ולא קרה ב-12 החודשים האחרונים בצפון היה כתם על הערכים של מדינת ישראל, על המורשת שלה. הקלות שבה המדינה ויתרה על הגליל הייתה בלתי נסבלת. צה"ל היה צריך לשים את הנעליים על הקרקע לפני שישה חודשים, לפני ארבעה חודשים. נתניהו העדיף להשתקע בפילדלפי.
"תמרון למטרות הכרעה בשחיקה", כך תיאר באוזניי מקור בשטח את הפקודה שעל פיה פועל צה"ל. אני לא בטוח שאני מבין, אמרתי. זה נשמע לי כמו הג'יבריש החלול של גל הירש, האוגדונר הכושל מהמלחמה ב-2006.
נמק ובאר, ביקשתי.
אלה המונחים המקצועיים, אמר. אנחנו פועלים בשטח כדי להכריע את האויב באמצעות שחיקת היכולות הצבאיות שלו. צורת הקרב היא לא כיבוש. חיזבאללה הוא ארגון צבאי. אנחנו פועלים נקודתית במרחב שממנו תיכנן להוציא התקפות לשטח ישראל. יש במרחב הזה מִפקדות, משגרים, לוחמים, תת-קרקע ועל-קרקע. את כל אלה אנחנו מתכוונים להשמיד.
מה הלו"ז, שאלתי.
המטרה מגדירה את השיטה ואת הלו"ז, אמר. אתה לא מתבסס בשטח; אתה לא יוצר מערכים לישיבה לאורך זמן. מה שיקבע זה לא הלו"ז אלא ההישג המבצעי.
זה מאוד יאכזב את תושבי הצפון, אמרתי. חלק גדול מהם מצפים לרצועת ביטחון שתחצוץ להרבה שנים, אולי לנצח, בינם לבין לבנון. הם לא מוכנים לחזור ל-6 באוקטובר.
את השליטה שלנו במרחב אנחנו יכולים להשיג בפעילות ממוקדת ובאש, אמר.
התושבים יתקשו לקבל את זה, אמרתי. אולי הם יחזרו ליישובים, אבל תחושת הביטחון לא תחזור. זה עוד צוק איתן, אמר לי אחד התושבים, עוד מבצע שלא פותר את הבעיה.
זאת מערכה מתפתחת, אמר. קשה לי לחזות פני עתיד. אנחנו נשמיד את המרחב שבו חיזבאללה תיכנן לתקוף. זה לא אומר שטיל נ"ט לא ישוגר לעבר מטרה בישראל בהמשך.
נכון, אמרתי. טילי הבורקאן שלהם יכולים להשמיד בית ממרחק של תשעה קילומטרים.
12 קילומטרים, תיקן. אבל את מטולה הוא לא יוכל לתקוף בעתיד משלושה כיוונים. הוא לא יוכל לכבוש אותה.
כמעט שנה עשתה אוגדה 91 הגנה קדמית לאורך הגבול, אמר. בימים האחרונים התחדדה אצלי המחשבה, שהמהלך הנוכחי הוא בעצם המשך של אותו קרב הגנה. המטרה היא להגן על היישובים בצפון. ההתקפה היא ההגנה.
30 ס"מ ביום
יום קשה היה היום, אמרתי. שני אזרחים הרוגים בקריית-שמונה – רויטל יהוד ודביר שרביט; שלושה פצועים קשה בקריית-ביאליק; לוחם הרוג בהיתקלות בלבנון – רס"ם רוני גניזת – ושישה פצועים; שמונה לוחמים פצועים בתקרית אחרת. מה אתם פוגשים בשטח, שאלתי.
זאת מלחמה, אמר. אנחנו מזהים שהמערכת שלהם נחלשה באפקטיביות שלה, אבל מעריכים שנראה התאוששות בימים הקרובים. מפקדים חדשים יתמנו במקום אלה שהרגנו. מערכת הקשר תשוקם. לכן אנחנו מצפים ליותר שיגורים מדויקים וליותר כטב"מים. האתגר שלנו הוא ליצור קצב מבצעי גבוה – לא לתת לאויב להתאושש. כמו בקרב אגרוף: אנחנו יודעים שלא מדובר בנוקאאוט, אבל צריך להכות כל הזמן. אסור להרפות.
הוא המחיש את אופי הקרב באגרופיו, בשורה של מכות קטנות, ממוקדות, ללא הפסקה.
לא נוקאאוט, משהו אחר, אמר. זאת הדירקטיבה: להחליש את חיזבאללה עד שלא יהווה איום על הצפון בטווח נראה לעין.
המנהרה חוצת הגבול שנחשפה מול זרעית גרמה לזעזוע גדול בצפון, אמרתי. משבר האמון עמוק. התושבים משוכנעים שצה"ל רימה אותם.
הוא הסכים איתי שנוצר משבר אמון. צה"ל לא רימה אותם, אמר. כל הזמן אמרנו שלמיטב ידיעתנו אין מנהרות שחצו את הגבול, אבל ייתכן שיש, וחייבים להיערך.
איך אתם מטפלים במנהרות בתמרון הנוכחי, שאלתי.
המטרה היא להגיע לכל הנקודות האפשריות, לחפש פירים ולהשמיד, אמר. ההנחה שלנו היא שיש מנהרות טקטיות אבל אין אוטוסטרדות כמו שמצאנו בעזה.
תסביר לי, ביקשתי. איך חיזבאללה חופר מנהרה במרחק של 20 מטר מהגדר, ואנחנו לא רואים את זה. איפה הסיורים, איפה המצלמות.
אני יכול להסביר איך האויב הסתיר את זה, אמר. הם קדחו 30 ס"מ ביום. הוציאו החוצה שק אחרי שק. ככה 15 שנה. אני יכול להסביר, אבל זה לא משחרר אותנו מהחובה לפתור את הבעיה.
איזה חיזבאללה הכוחות שלנו פוגשים בשטח, שאלתי: צבא בנסיגה, בהתפרקות, או צבא במצדה, בלחימה עד מוות.
אנחנו פוגשים שני כוחות שלהם – רדואן וכוחות הגנה, חטיבה מרחבית לא שונה בהרבה מחטיבה 769 שלנו (החטיבה המרחבית באצבע הגליל). אנחנו מזהים שהמערכת שלהם סובלת מבעיות קשות של פיקוד ושליטה, תגבורת וסיוע. הקשיים שלהם הם תוצאת הפעולות שעשינו נגדם לאורך השנה. הם נאלצו להיערך מחדש ולהסתפק בלוחמת גרילה – הם מאומנים בזה.
עד לרגע זה לא התעכבנו בשום מקום בגלל פעילות אויב, הוסיף. זה בניגוד למה שהיה ב-2006.
האם יש עריקות, האם יש שבויים, אמרתי.
אין עריקות, אמר. אין שבויים.
האם צה"ל מתכוון להרוס את בתי הכפרים כפי שהרס אותם בעזה, שאלתי.
אנחנו נארגן את המרחב בדרך שמשרתת את צורכי הביטחון של הצפון, אמר. נתרכז במרחבים ספציפיים.
ליד הגדר הטובה, אמרתי, מול מטולה, היו בתים לבנוניים שנגעו בחומה.
הוא חייך.
פעם קראו לזה בצה"ל "חישוף", אמרתי.
מה שצריך לבצע, נבצע, אמר. אנחנו כבר מבצעים.¿
