כמו כולנו בשנה האחרונה גם אריק קלפטון נמצא במצב המתנה, אבל כנראה לא מאותן סיבות. שם אלבומו החדש, Meanwhile (בינתיים), מצהיר על כך, וגם העטיפה: הוא מצולם בבית קפה, הספל מלא, הסכו"ם ערוך לימינו, ולפניו אין עדיין צלחת. ממבט מהיר על פניו תתקשו לזהות שזהו אחד מגדולי הגיטריסטים בהיסטוריה. לפרקים, לאורך ההאזנה לאלבום, הוא מזכיר שהוא עדיין כזה.
לא מעט ישראלים ניתקו את יחסיהם עם קלפטון בשנה האחרונה: תמונה אחת שלו עם הפנדר סטראטוקסטר הקבועה, צבועה בגוני דגל פלסטין, הספיקה להם כדי להחליט שהוא והם כבר לא ימשיכו יחד. אפשר להבין אותם, אבל לאורך Meanwhile יש כמה רגעים שבכל זאת גורמים לך לחשוב שגם לגיטריסט שיחגוג 80 באביב הקרוב נותרו כמה טריקים בשרוול.
זהו לא אלבום גדול. למעשה, אף שהוא "חדש", רק שישה מבין 14 השירים כאן הם כאלו. לצידם יש שיתופי פעולה עם אגדות מוזיקליות שלפחות על הנייר היו יכולים להתכנס תחת הכותרת "מפגש פסגה", ובראשם הביצוע של קלפטון עם ג'ף בק המנוח ל-Moon River. אבל הם לא. גם ב-Smile של צ'ארלי צ'פלין – שיר שקלפטון מבצע כבר שנים בהופעות, ועכשיו הוקלט באולפן, התוצאה היא לא יותר מבסדר.
גם שלושת השירים של קלפטון עם ואן מוריסון רחוקים מלהלהיב. ל-The Rebels יש עוד קצב בלוזי מושך וליין מפוחית יפה, אבל This Has Gotta Stop הוא שיר שקצת תקוע במקום, וגם Stand and Deliver די חסר חיות, למעט הרגע שבו הגיטרה של קלפטון יוצאת קצת החוצה לעוד סולו מנומס וקצר מדי.
ועדיין אפשר לאתר כאן כמה רגעים שישמחו את אוהביו הוותיקים של האיש, כמו למשל Pompous Fool הפותח ו-Heart of a Child וגם Sam Hall עם הצבעים האיריים. גם The Call ו-Misfortune המדודים מדגימים שהיד האיטית של קלפטון עוד זוכרת לייצר קסמים קטנים כשהיא מתקרבת לגיטרה.
