בסיטקומים דביקים מהאייטיז, לרוב בעונות האחרונות שבהן יבשו המעיינות היצירתיים ונגמרו הרעיונות, היו לפעמים פרקים סנטימנטליים שבהם הגיבורים פוגשים את עצמם בעתיד או במציאות אלטרנטיבית – בדרך כלל בהשראת סרט הכריסמס האמריקאי "אלו חיים נפלאים". הפרקים האלה היו בדרך כלל מסתיימים בחיבוק בין ה"אני מההווה" ל"אני מהעתיד", כשכל אחד חוזר לעולמו.
בלי להעליב, זוהי בדיוק העלילה – שנפרשת על פני 90 דקות, לא 30 – בסרט העצמאי האמריקאי "התחת הזקן שלי", שזוכה משום מה לשבחים. נערה קנדית שובבה וחסרת דאגות (מייזי סטלה) עומדת לעזוב את בית נעוריה לקולג', ופוגשת בלילה של לקיחת פטריות הזיה את עצמה בגיל 40 (הכוכבת העולה והמצוינת בתפקידי ה"אדישה-רגישה" אוברי פלאזה), שנותנת לה טיפים לחיים. הסרט התקבל באהדה עצומה בפסטיבל סאנדנס, ועיתוני התעשייה ידעו לסקר את המרוץ לקנייתו ולהפצתו, עד שהענקית אמזון רכשה אותו בסכום מטומטם של 15 מיליון דולר.
יסלחו לי האוהדים, אבל זו בעיקר תעודת עניות למה שנותר מפסטיבל סאנדנס – פעם המקום שבו התגלו כישרונות כטרנטינו, האחים כהן וג'רמוש, והיום זירת התגוששות בין תאגידים שקונים במיליונים סרטים מתקתקים שמתחזים לעצמאיים. כזה היה הסרט זוכה האוסקר העלוב "קודה", שהיה בכלל רימייק לסרט משפחתי צרפתי, וכזה הוא "התחת הזקן שלי", סרטה השני של הבמאית מייגן פארק. יש בו את העלילה הכי שבלונית ובנאלית שאפשר לדמיין, שבע כפיות סוכר וקיטש, ושחקנית ראשית לא מוכרת שאמורה להפוך לג'ניפר לורנס הבאה (גם היא התגלתה בסאנדנס), לצד שם מוכר יותר (פלאזה) שנועד לקרוץ על הפוסטר.
פעם סרטים כאלה, גלויות הולמארק על צלולואיד, היו מופקים בלב הוליווד (נניח, "החיים שלי" עם מייקל קיטון וניקול קידמן), ואילו היום קולנוע האינדי הפך לסאנג'ר שיוצר אותם בשביל האולפנים. הרוח העצמאית בו מתבטאת רק ב"ארומה צעירה" שטחית – נניח בשם "חצוף" – ובכמה שירים בפסקול. וכמובן, גיבורת הסרט היא ביסקסואלית, כמתבקש היום. יסלחו לי אמזון והיוצרים, אבל ככה לא נראה קולנוע שהוא אלטרנטיבה.
